לא כל הנוצץ זהב – פרק 68

אז מה לדעתכם זה היה?
יום "התיידד עם האויב", אולי? שמישהו יזכיר לי שאני צריכה לרשום לעצמי את היום הזה בלוח השנה. ולמות לפני שאחגוג אותו שוב.
אבל אני אודה, מוצצת התה הייתה בדיחה די מצחיקה, אפילו חייכתי חיוך אמיתי ולא חיוך מזויף כמו שהייתי צריכה לחייך כששמעתי בדיחה גרועה של מישהו מהמחנה.
בכל מקרה, אחרי כמעט שלוש שעות של נסיעה עצרנו באיזו עיר שנקראת דובואה, שם הייתה עצירה של הרכבת לכמה זמן ואת הזמן הזה ניצלנו כדי לחשוב על תוכנית פעולה, לא שזה עזר כי לא הצלחנו להעלות בדעתנו מה לעשות כדי להתקדם. ואז הרכבת המשיכה לעבר ניוקאסל.
אחרי שלוש שעות שבהן אתם מטלטלים מצד לצד, מנסים לישון ונכשלים, ובכללי, סובלים עם זוג סלובקים שחזרו לצחוק על צ'כים, אתם עשויים לחשוב שהמוח שלכם נדפק לגמרי, או לכל הפחות- נמס אל כובע הקפוצ'ון שלכם.
ישבתי שם, שומעת את הדיבורים בשפה הסלובקית של מארק ואריק, והשתדלתי שלא להתחרפן. כשסוף סוף הנהג הודיע שהגענו לתחנה, מיהרתי להיות הראשונה שיוצאת.
אריק ומארק יצאו אחריי, ממהרים לעמוד בקצב שלי.
"יש לך מושג לאין את הולכת בכלל?" מארק שאל והדביק אותי, אריק נשאר איפשהו מאחור.
"מה זה משנה? העיקר להתקדם." אמרתי כשיצאנו מהתחנה והתחלתי לצעוד לאורך הרחוב.
"טוב, את מוכנה לעצור לרגע? כי איבדנו את אריק."
לשמע המילים האלו השתובבתי מהר כדי לקלוט שזה נכון. מארק עמד מאחורי, במרחק של כמה צעדים וחיפש גם הוא את אריק במבטו.
אריק לא נראה בשום מקום.
"לעזאזל." מלמלתי והתחלתי לחזור על עקבותיי.
"אולי בפעם הבאה, במקום לרוץ תנסי לחכות לאחרים." מארק הציע. "אני מבין שאת כנראה אוהבת לעבוד לבד. אבל זאת בעיה שלך ליליאנה, כי אני ואריק צוות. ואם הצטרפת אלינו, בין אם את רוצה ובין אם לא. ובין אם אני רוצה ובין אם לא- את חלק מצוות. צ-ו-ו-ת. כמה אנשים. לא את לבד."
"הבנתי את זה כבר מזמן, רוכב דרקון מהולל." אמרתי בבוז והמשכנו להתקדם חזרה לעבר תחנת הרכבת. כל יחסי הידידות שחשתי כלפי מארק ברכבת כבר הספיקו להימחק.
"חשבתי שסיכמנו שלא תקראי לי ככה." הוא אמר ותפס את זרועי כדי לעצור אותי.
"בדיוק כמו שסיכמנו שלא תקרא לי בשמי המלא?" שאלתי בכעס.
"ותעיף ממני את הידיים, צריך לחפש את אריק." הוספתי והתנערתי ממנו.
המשכתי ללכת לכיוון תחנת הרכבת, מארק צעד מאחורי וכנראה קילל בסלובקית. אבל לא הבנתי אם הוא מקלל אותי או את המזל הרע שהפגיש אותו איתי.
הגענו עד התחנה ובכל זאת לא מצאנו את אריק.
"יש לך כישרון נהדר לאבד דברים." הערתי.
"אני?!" מארק פער את עיניו ובהה בי.
"כן, אתה. תחשוב על זה: מי איבד הרגע את "חבר הצוות" שלו? מי כבר הספיק לאבד חיית מחמד מסוימת?"
אני מניחה שהגזמתי, אבל האמת היא שלא היה לי אכפת. מארק הביט בי בפרצוף זועם.
"בגללך איבדנו את אריק, ג'ונסון, כי מיהרת להמשיך! ואוט הוא –לא- חיית מחמד!"
הוא ממש צעק את החלק האחרון. ככה שכמה פרצופים מסוקרנים הופנו לעברנו.
"תשתוק, אתה מושך קהל." אמרתי בשקט, אבל מארק היה כבר בשיא הכעס.
"את לא תגידי לי לשתוק! זאת אשמתך מההתחלה שאיבדנו את אוט!"
"איך זאת אשמתי?!" שאלתי בכעס, עינינו נפגשו לקרב מבטים זועם במיוחד.
"את זאת שאמרה שצריך להיכנס לבניין הארור ההוא מההתחלה!" מארק השיב.
"אריק הסכים איתי שיש משהו חשוד בבניין הזה!" השבתי.
"כן, ותראי איפה הוא עכשיו!" מארק השיב.
"אה, לא. בעצם את לא יכולה לראות אותו- כי בגללך איבדנו גם אותו!" הוא הוסיף.
"זאת לא –" השתתקתי באמצע המשפט ובהיתי מעבר לכתף של מארק. אבל מארק לא שם לב וחשב שהסכמתי עם האשמה שאני האשמה בכל זה. למען האמת, זה היה די נכון, אולי חלק מהאשמה מוטלת עליי. אבל אני לא היחידה שאשמה במצב שלנו.
"אז את סוף סוף מוכנה להודות שהכל באשמתך?" מארק שאל בחיוך ניצחון.
"מארק, אידיוט. תסתכל!" אמרתי והצבעתי.
"אל תקראי לי – !"
תפסתי בכתפיו וסובבתי אותו לעבר היצורים שראיתי.
הם היו אחד עשר בערך, דמויי אדם אבל מכוערים פי כמה וגם גבוהים פי שתיים לפחות. גוון עורם היה חלודה מחליא, זוג העיניים שלהם היו אדומות ומרושעות, אכזריות. שפתיהם נפשקו לחיוכים אכזריים, ניבי חזיר קטנות ניבטו מבין שיניהם. הם לבשו מעין שריון פלדה שנראה כאילו רוטש בעבר.
הם צעדו בשלוש שורות, אחד מהשניים הנותרים צעד מאחור ועל כתפו היה תלוי משהו. האחר צעד מקדימה לפני האחרים, כמו מנהיג, נראה היה שהוא דיבר עם מישהו, כי הוא בהה באוויר שמשמאלו, בדיוק בגובה של בן אדם נורמאלי.
רעד עבר במארק, שעוד החזקתי בכתפיו.
"מ-מה אלו?" הוא שאל.
בלעתי רוק ועניתי: "למדתי עליהם באחד משיעורי הכרת המפלצות במחנה. אלו אוֹרְקִים."
"אורקים?"
"יצורים מרושעים וחסרי רחמים מהשאול." התאמצתי להיזכר.
"וואו, זה תורם לנו."
"שתוק, אני חושבת." אמרתי והמשכתי: "הם בדרך כלל מובלים על ידי מנהיג כלשהו אחרת הם טיפשים מכדי להילחם בעצמם. מישהו צריך לפקד עליהם."
"זה כנראה האדם הבלתי נראה שאיתו מדבר האוֹרְק המכוער הראשי." מארק הסיק כמוני.
"אבל תסתכל שם." הצבעתי בזהירות לעבר האורק האחרון, שנשא משהו על כתפו כמו חבילת שק קמח.
"אלים, את חושבת שזה – ?"
"כן." עניתי והבטתי לעבר הקבוצה המבעיתה ושק הקמח שלא היה אחר מאשר אריק.
"זה אריק." אישרתי.