אלה החיים שלי…פרק 1

פרק 1:
כמו כל יום שישי יצאנו למועדון, הפעם זה היה "דאנס קלאב" בניו יורק.
עברנו הרבה רחובות וגם על טיפוסים מוזרים וחשודים וכמה עשרות חסרי בית.
אבל למזלי הייתי מוקפת בקבוצת שחקני הפוטבול, קבוצה בת 11 נערים גדולי גוף כמו פרנק מגיבורי האולימפוס{כן אני יודעת מה חושבים… אני הכי מקובלת ואני קוראת ספרים כאלה},ברגע שמישהו התקרב אלי שחקני הפוטבול נכרכו סביבי במעגל והטיפוס נסוג עם התקף חרדה.
הגענו למועדון וכמו תמיד חבורת נערות פתטיות בואי לידי כדי להיות יותר מקובלות. לא ממש התייחסתי אבל שכבר נהיה לי חם מכולם סביבי הלכתי לשירותים לתקן את האיפור ולהתאוורר.
נכנסתי לשירותים ושמעתי קול בכי שנבע מאחד התאים, ניסיתי לפתוח כל תא עד שמצאתי את התא לפני האחרון והקשתי בעדינות.
"לכי מפה" זה היה קול נערה, הבכי שלה היה כל כך עדין ומלא כאב… לא יכולתי להתעלם.
"אני לא יכולה כבר שמעתי אותך.." התחלתי לתרץ.
כשהיא לא הגיבה נכנסתי וסגרתי אחרי את התא.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא מכירה אותך ואני לא מתכוונת לספר לך!"
"את יכולה לסמוך עליי" ניסיתי להרגיע אותה.
"את?!? אני מתערבת איתך שאת ילדה מקובלת, עשירה וסנובית שלא אכפת לה מכלום!"
היא הכאיבה לי מאוד כי היא חשבה את זה, "מכה מתחת לחגורה" חשבתי לעצמי.
"בבקשה" התחננתי.
הנערה מחתה את דמעותיה "אבא שלי מת בתאונת דרכים הרגע ואני פה במועדון לילה!" אמרה.
מהדיבור שלה הבנתי שהיא כועסת על זה.
"גם אני איבדתי מישהו… את אהבת חיי" חבקתי אותה והתחלתי להרגיש דמעות על לחיי.
חיבקתי אותה והיא אותי, ולרגע לא היה לי אכפת מכלום….
ואז נזכרתי ברופא….
-פלאשבאק-
"מצטער, מיס ג'קסון אין דרך להציל אותו מההתרסקות" אמר בעצב הרופא.
אני נישברתי והתחלתי לבכות ונפלתי על הרצפה…
– אבל מהר מאוד חזרתי כששמעתי קול יריות מכל כיוון.