להתאהב באויב-פרק 12

"המפקד… אני מבקש לעזוב את העבודה לזמן בלתי מוגבל." אמר פיטר.
הוא ישב מול מפקדו, וביקש לעזוב את עבודתו. "אני מבין, אתה בטח רוצה לטפל באליזבת', להביא איתה ילדים. בסדר, אתה מפוטר" אמר המפקד וחייך אל פיטר. "תודה המפקד!" חייך פיטר חיוך מאושר.
אבל רגע, איך יוכל להוציא את אנה מהמחנה? האם זה אפשרי בכלל?
הוא יצא ממשרדו של המפקד, ורץ לעבר בקתתה של אנה. "אנה" חייך כשראה אותה. אנה הביטה בו, עיניה חייכו אליו. "מה הוא אמר?!" התקרבה מעט אל פיטר. "אני מפוטר" חייך פיטר. הוא הביט בבטנה של אנה, שהחלה לתפוח מעט. "הבטן שלך, היא גדלה" חייך אליה. "גם העובר שבפנים" הביטה בבטנה, וחייכה באושר. "אנחנו נברח מחר, תהיי מוכנה בשלוש בבוקר, אני אשיג את המפתחות לבקתה שלך ונסתלק מכאן" חייך אליה. היא צחקה באושר. "אני רוצה ללכת לים" הביטה בו ועיניה נצצו. כמה זמן לא הייתה בים, כמה זמן לא השתכשכה במים הצלולים. שכבה על החול החם.
"אני אקח אותך לים. אני מבטיח" חייך אליה. פיטר הרגיש מדהים, הוא ידע שזה מתקרב, הסוף מתקרב.
עוד מעט יוכלו להיות בבית קטן, היא, הוא, והתינוק שבדרך.
-שלוש בבוקר-
אנה ישבה על המיטה, היא כבר הייתה מוכנה לבריחה. כל דבריה המעטים היו ארוזים בתוך שמיכתה.
היא כל כך פחדה שמשהו ישתבש. לפתע דלת הבקתה נפתחה, ובפתחה עמד פיטר, שחייך אל אנה.
אנה קמה בזריזות ובשקט מהמיטה, לקחה את חפציה, והשנים יצאו מהבקתה, לא שוכחים לנעול אחריהם את הדלת ולהחזיר את המפתח.
הם רצו ויצאו מהשער, הם היו מוגנים. אנה חייכה. היא הביטה על הים, הים שנפרס מלפניה.
"אנה.. לא עכשיו" מלמל פיטר ואחז בידה, מושך אותה מהחול הקר.
אנה הנהנה והם המשיכו לרוץ. לאחר כל כמה דקות של ריצה, הייתה אנה נעצרת ומתנשפת.
בכל זאת הייתה בהריון בתחילת החודש השלישי.
"אנה את בסדר?" שאל פיטר, שאנה נעצרת ואוחזת בבטנה. "פיטר.. אני עייפה.. עוד כמה נרוץ?! הרכבת כל כך רחוקה?" שאלה, מתנשפת במהירות.
"רק עוד קצת אנה, רק עוד קצת" אחז בפניה ונשק לשפתיה.
הנה הנהנה והם המשיכו לרוץ.
-לאחר 30 דקות, בתחנת הרכבת-
"אז אנה.. איפה את רוצה לגור?" חייך אליה. היא ידעה שלפיטר לא היה חסר כסף. אולי פעם היה חסר לו, אבל כיום ארנקו היה מלא שטרות.
"תל אביב" חייכה באושר, מביטה בפיטר שחייך אליה וצחק מעט. "אז זה יעדנו." אמר וקנה כרטיס לתל אביב. לאחר עשר דקות בהם הם חיכו לרכבת, הם עלו על הרכבת והתיישבו.
"תחילה נגור באכסניה, וכשנרוויח יותר כסף נקנה לנו בית קטן ונחמד" אמר פיטר וליטף את פניה של אנה. "נחמד שאנחנו יכולים להתנשק בציבור, בלי לפחד שיראו אותנו" אמר פיטר ונשק לשפתיה של אנה. אנה כרככה את ידיה סביב צווארו של פיטר והתנתקה מהנשיקה. היא חייכה אליו חיוך שובב ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. פיטר עשה פרצוף נעלב וחייך אליה. "כשנהיה לבד" לחשה וחיבקה אותו. מניחה את ראשה על החזה שלו. "אני אוהב אותך" לחש לה באוזנה.
"אני אוהבת אותך" חייכה לעצמה והרימה את עיניה אל פניו. היא הביטה בו, הוא היה כה יפה.
תמיד חשה אליו משיכה מסוימת. מהרגע הראשון כשמבטיהם נפגשו.
"אתה כל כך יפה" אמרה בשקט. לפתע הבינה מה אמרה. היא שמה את ידה על פיה ופניה הפכו אדומות. פיטר גיחך והזיז את ידה של אנה מפיה. "את יפייפיה, את יודעת?" חייך אליה וליטף את ראשה. "בטח… קשה לי לבחור… מה יותר יפה? השיער המבולגן שלי או הבטן שלי?" צחקה והביטה בעיניו היפות. "הבטן שלך היא הדבר היפה בעולם" אמר וליטף את בטנה. "זה הילד שלנו שם בפנים"
חייך. "ילדה" אמרה אנה והביטה בפיטר. "ילד" אמר. "ילדה" אמרה אנה. "ילדה" "נכון, ילדה" חייכה אנה. "לא הצליח לי לבלבל אותך" חייך אליה. "נוסעי תל אביב, הגענו אל היעד, נא לוודא שלא שכחתם כלום ברכבת" שמעו את הנהג אומר. "קדימה" חייך אליה פיטר, והם צעדו יד ביד, צעדו אל דרך חדשה.