אושר

"את מחייכת, זה אומר שאת שמחה." הצהיר הבחור הניצב כלפניה בביטחונו הכובש, לראשו עוטפת חולצה כתומה בוהקת ולה כתוביות המנהלות תפקידו הזעיר, 'מציל'.
"כל אדם מחייך, מאולץ, לא מאולץ, רגעי.. לא כל העולם שמח." השיבה, קובעת נחרצות, מוסיפה ונאנחת עמוקות, עושה צעד אחד כלפניה, מניחה לגלים הזעירים והמלטפים לשחק לכפות רגליה, מניחה לבוץ הרך לעטוף לצדדיהן בקרירותו הרוגעת.
"חיוך מעיד על רגע של אושר" גיחך קלות, קרב אל עברה, עוטף זרועותיו העבות והשריריות לגופה הדקיק, מניח לכפות ידיו הגדולות לממדיהן לנוח לבטנה החיוורת למדי, נושק לעורפה ומחייך חיוך רחב, מרוצה, חיוך מנצח, אותו החיוך המשחק לשפתיו זה פעמים רבות מספור.
היא חשה לחום גופו הקל עוטף לגופה, לחיוך המרוצה אשר הופיע לשפתיו בעת קבע כי צדק, לעת קבע כי המילים הבוקעות לפיו הינן המילים הנכונות בשלמותן, כי למילים הבוקעות לפיו קיים צדק מסוים.
היא צחקקה קלות, לוטפת באצבעותיה לכפות ידיו ברוך, משחקת לאצבעותיו ומישירה מבטה, סוקרת אחר השמש הנעלמת, השוקעת תחת קו האופק המוכר ויופייה עוצר נשימה, לצבעיה ואורה המיוחד, החם, האוהב.
"גם מיליון רגעים של אושר לא יהפכו אדם באופיו לשמח.. זה הכל בעניין של איך אתה מסתכל ותופס את העולם" השיבה ברוך, מסבירה הגיונה למילותיה, את האשר מוצאת כי נכון, את האשר יודעת כי נכון, את אשר צודק- מבחינתה.
הוא נשק לצווארה קלות, מוסיף לנשיקתו ללחיה הקרה והחיוורת, מניח לראשו להיוותר באוויר, לצד אוזנה , ובוהה לאותה השמש לה התפעלה זה כקודם לכן, מחייך חיוך זעיר המתרחב מרגע לרגע, וחיוכו אינו מאולץ, אלא אמתי, ומבחינתו- חיוכו מבדיל ואף למועט מחשבותיו והחלטותיו, רגעיות, או לכדיי טווח ארוך.
היא הסבה מבטה אל עברו, חומקת מבין לזרועותיו העבות ועושה פעמיה אל עבר מימיי הים המלטפים האחד את השנייה בגליהם חרש, הבוקעים, עוטפים לגופה ברכותם הקרירה והמלטפת, מצטרפים לשמש המשחקת לגבה בעדינות שאין כמוה, לחומה המלטף והמוכר.
היא הישירה מבטה, סוקרת לדמותו המבוהלת שלחוף, לצלו הארוך הנקטע לגלים המתנפצים לחולו הזח, לצעדיו המתקדמים אל עבר מעמקיהם ולקפיצתו המשתחצנת, אשר הניחה כי עשה למען התנופה, אשר הניחה כי קוימה בכדיי להשיגה בהקדם האפשרי. היא צחקקה קלות, מחלה בצעדים איטיים וחסרי כל היגיון מתרחקת מפניי דמותו החותרת אל עברה ברעש במהדהד לרחבי החוף הריקני, לדמותו המנפצת גלי הים הרכים באותה מהירות אשר אין לתאר כי קיימת, באותה המהירות אשר אין לתאר כי קיימת לבן אנוש גמלוני שכמותו.
והנה הוא קרב, ולא חולפת לה אף ולא דקה והוא אוחז לגופה חרש, חובק לגבה בחיבתו וניצחונו, מחייך קלות ומחליק אצבעותיו לשיערו הרטוב, המפריע ברטיבותו לסקירתו לה עצם טפטופיו הקלים ,החודרים לעיניו בקרותם ומליחותם הצורבת.
היא צחקקה, וצחוקה עדין, רך, אהוב על פניו, אותו הצחוק אשר לפיו פתחו שפתיו בחיוך הזעיר והלא מוכר ההוא, החיוך אשר יצרה בעוד המועד, החיוך אשר נוצר כלכבודה, ואין היודע על כן, אף ולא דמותו החייכנית.
"את צוחקת.. ומה זה אומר?" שאל, מרים גבתו ונושק למצחה ברוך, מניח לאותן הטיפות שלפניו ולשיערו לצנוח למורד פניה היבשות למדי, מרטיבות חרש, מלטפות בצניחתן מטה, בשובן אל הגלים תחתיו.
"זה אומר.. שאני מאושרת, אתך" השיבה, מחליקה אצבעותיה הדקיקות והחיוורות, כמפוסלות לידי אמן, לשיערו הרטוב, מרגיעה מצחוקה הרך לכדיי חיוך זעיר, אשר לו השיב בחיוך נחרץ ומוכר.
לפעמים, די באדם אחד, בכדי לגרום לאחר אושר. רגעי, חלקי, או במלואו.