HP פאנפיק- Who Am I פרק 6
סורי שלא כתבתי הרבה זמן חחח
פרק 6
הזמן כאילו עמד מלכת. אמא שלי, היא מכירה את האיש המוזר הזה?
אמי עוד עמדה מול דמבלדור, קפואה. הקפה שנשפך על הרצפה החל בינתיים להתפשט לכל עבר.
"שרלוט, תביאי מגב ותיזהרי שלא לדרוך על הזכוכיות," היא פקדה במהירות.
בעוד אני הלכתי למטבח שמעתי את אמי מזמינה את דמבלדור לסלון. שחזרתי עם המגב
הבעת ההלם על פניה פחתה מעט ופינתה את מקומה לרוגז. דמבלדור בכלל לא נראה מרוגז, הוא ישב בנוחיות על הספה האדומה וכפות ידיו היו מונחות על ברכיו. רק עכשיו שמתי לב שאחת מידיו שחורה ומתה למראה.
כשהביט בי הוא חייך, חייכתי בהיסוס בחזרה והתיישבתי ליד אמי. אני אנקה כבר אחר כך.
"מצטער שהפרעתי לכם ביום נעים שכזה, אבל הובא לי מידע שהעלמה סמית' לא קיבלה את מכתביה."
אמי הביטה הפעם בי ברוגז.
"המכתבים," היא מלמלה בכעס. "הם היו ממנו?"
משכתי בכתפיי, דמבלדור הנהן.
"המכתבים היו בהחלט ממני, הזמנתי את העלמה סמית' ללמוד בהוגוורטס. אני משוכנע שתתני לה ללכת, סמנתה."
בבת אחת המבט בעיניה של אמי הפך להיות אפל(סימן מסוכן שהיא כועסת מאוד) היא קמה במהירות והחלה לצעוק כל כך חזק שכמעט וריחמתי על דמבלדור.
"לא! אני לא שולחת את הבת שלי לשם. אין שום סיכוי!"
"בתך תהיה מוגנת בהוגוורטס. אני מניח ששמעת על המצב הביטחוני אצלנו: אוכלי המוות משוחררים, וולדמורט חזר. הם יכולים להגיע כל רגע למוגלגים, את רוצה לסכן אותה?" הוא שאל במעט חומרה בקולו.
"אני לא מוכנה לשלוח את בתי למקום הזה! אני בטוחה שאתה יודע מה הסיבה." היא המשיכה לעמוד ועיניה יקדו.
"אני בהחלט יודע את סיבתך, סמנתה, אבל אני מתעקש בכל לשון של בקשה. את לא רוצה לסכן את שרלוט נכון? תני לה ללכת למקום המוגן ביותר שאנו יכולים להרשות לה."
אמי צנחה באיטיות על הספה והליטה את כפות ידיה בעיניה, היא החלה לבכות. זה היה פשוט מזעזע. היא התקפלה כמו תינוקת וייבבה.
"למה הוא תמיד משיג הכל? עכשיו גם את הבת שלי?" היא המשיכה למרר בבכי.
היה לי כל כך לא נעים שעליתי חזרה לחדרי. בזמן ששמעתי את קולותיהם של דמבלדור ואמי הבוכה התהלכתי בחדרי והתחלתי לחשוב.
האיש המוזר הזה הוא מהוגוורטס? למה הוא רוצה שאלך לשם? אני רוצה בכלל ללכת לשם? ולמה אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות???
"שרלוט אליזבת' סמית'!" קולה של אמי הקפיץ אותי. שהיא קוראת לי בשמי המלא זה סימן שהיא ממש כועסת. ירדתי במהירות אל הסלון, אמי עמדה ונראתה כועסת ודמבלדור ישב על הספה ונראה רגוע ומרוצה.
"את הולכת לשם," היא הפטירה ביובש והלכה למטבח.
"אבל אם אני לא רוצה ללכת?" שאלתי במעט עצבנות. אמי הסתובבה אלי והביטה בי במבט כועס.
"את הולכת לשם אפילו אם את לא רוצה."
"אבל בתחלה לא רצית שאני אלך."
"שיניתי את דעתי," היא אמרה בעצבנות והלכה למטבח.
"הכל טוב ויפה." דמבלדור עמד וניגש אלי. "שיכנעתי את אמך לבסוף."
"אבל ציוד ללימודים, איפה אני אקנה אותו?"
"אני קניתי לך כבר את הציוד, אני משוכנע שאת תוהה מדוע קניתי לך, עשיתי זאת מטעמי ביטחון."
הוא הוציא מכיסו מקל דק והניף אותו, בהבזק אור כחול שקיות לבנות ומרשרשות מלאות בכל טוב נחו על הרצפה.
הוא חיטט בכיס גלימתו והוציא פיסת קלף.
"זהו הכרטיס לרכבת, הרכבת יוצאת בראשון לספטמבר בשעה אחד עשרה, תחנת קינגס קרוס, רציף תשע ושלושה רבעים."
"סליחה?" שאלתי המומה.
"רציף תשע ושלושה רבעים. אל תדאגי, את תמצאי את הדרך לשם."
ובזאת הוא יצא מן הדלת בסלון, הבטתי בעינית הדלת. כשהגיע אל סוף השביל הוא הסתובב
במקום ונעלם.
*
השבועות האחרונים של החופש חלפו ביעף שבקושי הצלחתי למצמץ. זה היה כאילו לפני רגע ישנתי ביום שבו דמבלדור בא וקמתי ליום שבו אני צריכה ללכת להוגוורטס.
ירדתי מהחדר שמזוודתי נשרכת אחרי, אמי עמדה בסוף המדרגות. היא נראתה נורא, שיערה שהיה מסודר וחלק היה פרוע וקפץ לכל מיני כיוונים, השקיות שמתחת לעיניה נראו לעין ונראה היה שהיא הולכת להתמוטט כל רגע.
"את מוכנה?"
"כן." משכתי את המזוודה אחרי והלכנו לאוטו.
הדרך לקינגס קרוס עברה בשתיקה, אמי זימזמה לעצמה שיר מסוים ואני הבטתי מחוץ לחלון, עברנו על פני הבית ספר שלי.
בטני התכווצה שראיתי את ליאן, היא נראתה יותר טוב פרט לצלקות שהיו על פניה.
מזכרת ממני.
ראתי בחטף גם את המנהלת, מיד נזכרתי בשיחה ותהיתי אם כל השנה היא הייתה בקשר עם דמבלדור.
"הגענו," אמרה אמי ללא שמץ של התלהבות, היא פתחה את דלת המכונית ויצאה חוצה.
אין, היא פשוט גורמת לי להרגיש יותר טוב…
נכנסנו אל תוך התחנה ועברנו על פני הרציפים, חלפנו על פני רציפים 9 ו-10. לא נראה שום תשע ושלושה רבעים ביניהם.
"אולי יש סיסמה שצריכה לפתוח את השער לרציף או משהו כזה?" שאלתי את אמי.
היא משכה בכתפיה והסיטה מבטה.
"סומסום היפתח!" קראתי.
לא קרה דבר, לא שציפיתי שמשהו יקרה. טוב, תמיד אפשר לנסות.
"לא פותחים את הרציף ככה. האמת, חבל שלא. זו סיסמה מצוינת." נשמע קול לידי.
ילדה שנראתה בגיל חמש עשרה עמדה מולי, שיערה הבלונדיני המלוכלך מעט השתפל עד למותניה והיא הביטה בי בעיניים שהיו מובלטות מעט ושיוו לה מראה של מטורללת.
"את צריכה לרוץ אל המחסום. כדאי לך לעשות את זה בעיניים עצומות, ככה אני עושה."
"ככה?" עצמתי עיני ועמדתי מול המחסום.
"כן, עכשיו תתחלי לרוץ!"
התחלתי לרוץ במהירות, עצומת עיניים. מפחדת ממה שעלול להגיע כבום ענקי.
"תיזהרי שיתושטושים לא יוציאו אותך מהריכוז!" הילדה צעקה.
"יתוש מה???" שאלתי בצעקה. תשובתה לא נשמעה. הבום לא הגיע וגיליתי שנכנסתי לתוך רציף אפוף עשן, רכבת אדומה גדולה עמדה מולי אנשים רבים וילדיהם הסתובבו לאורך הרציף.
מיד הרגשתי דחיפה מאחורי שגרמה לי ליפול, הילדה המוזרה קמה מעלי והושיטה לי ידה.
"מצטערת," היא התנצלה ועזרה לי לקום. "הלו, נוויל!" היא קראה אל תוך ההמון והתקדמה.
דקה לאחר מכן אמי נכנסה לרציף במעט יותר אלגנטיות, היא סקרה את ההמון ואת הרכבת האדומה. מבטה נתקל בילדה הבלונדינית.
"אני מקווה שלא תתחברי אליה," היא לחשה לי. "היא נראת קצת מטורללת."
אחרי שהרגעתי את אמי שלא אתחבר לילדה הזאת נשמעה שריקה, כל הילדים ברציף החלו לרוץ אל תוך הרכבת גם אני באתי לרוץ יחד עם המזוודה אבל אמי עצרה אותי.
"שיהיה לך כיף, שרלוט," היא אמרה בקול מצונן מעט, אחרי כמה רגעים היא הורידה בידיים רועדות את השרשרת שלה מצווארה והניחה אותה בכף ידי.
"שיהיה לך." עיניה חדרו אלי. "למזל."
ענדתי את השרשרת. "תודה, אמא."
הרכבת החלה להאיץ, רצתי במהירות אל הרכבת עם מזוודתי והצלחתי לעלות עליה בזמן.
"להתראות, אמא!"
"תהני, חמודה שלי!" היא ניפנפה ונראתה שמחה מזה כמה ימים. סוף סוף, אני יכולה לנסוע עם מצפון נקי.
תגובות (4)
התגעגתי לזה!! D=
תמשיכי
ממש התגעגעתי!!! זה נדמה כאילו עבר נצח מאז שכתבת את פרק 5…
תמשיכי!!!!!
חחח איזה חמודוות אתם! גם אני התגעגעתי 3> אני אמשיך היום בעז"ה!
חמוד.