מיקרופון הפרחים- פרק רביעי

חלק ראשון: הפרחים.

פרק רביעי: סופי: פתוחה.
בעצם, המ קרה היה קצת שונה. דודה סביטלנה הגיע לארץ (דודה רוסיה רגילה, אין ציפיות בכלל!), כך שנשארתי לסבות בחדר שלי, בבית שלי, עם הזכורנות מהורי האבודים אוחותי המסכנה. אבל בפנים- שמחתי מאוד שהיא איתם, ולא לבד, איתי.
לקח המון זמן להבין לאן אני אורזת. שלושת המזוודת היו פתוחות לרווחה, חסרות כול משמעות. מלאות בפיסות קטנות של דברים, כמה חולצות.. לא באמת משהו רציני שאפשר לנסוע איתו. אני התיישבתי על המיטה בחבטה של יאוש. לצערי אני לא התייאשתי! אבל עברתי הרבה מידי בשבוע האחרון רק בשביל להאשיר לי את האזרחות הישראלית. אבל לא. כמה שפיקידי ממשלה, בתי משפט, ועורכי דין כבר לא מאיימים בעייני- אני בספק עם הם יסכימו בפעם השנייה לעבוד עם ילדה בת 12 וחצי שרוצה רק.. בעצם, לא ידעתי מה אני רוצה. אני ישבתי על המיטה עם עיינים שכמעט מפוצצות בדמעות, מביטה במזוודות הפתוחות והריקות.
אני די בטוחה שמה שהביא קמה שניות לאחר מכן את דודה סביטלנה היו היבבות שלי. נשכבתי על המיטה והתחלתי ליבב. אני לא יכולה להגיד שהרגשתי באמת משהו. פשוט לא יכולתי לנשום, משהו חנק אותי, השתעלתי אל תוך הכרית האדומה שלי ובכיתי. זה קרה לי לא פעם, ועדין קורה. הרגשה חלולה ממלאת אותי, אני נשכבת באותו המקום, חסרת כול כוח או רגש ובוכה. ואז נרדמת.
באותה הפעם אל נרדמתי. כלל וכלל לא. בכיתי עד שהייתי צריכה להסתובב עם הפנין אל האוויר ה"צח" שבחדר, רק בשביל לנשום. העורף שלי נח על בד כרית אדום ורטוב, והשיער היה מבולגן. בעצם, אני די בטוחה שאני לא הייתי זו שהסתובבה. משהו סובב אותי. מישהי.
"סוניה שלי, די מתוקה, מספיק" מלמלה דודה סביטלנה, היא ליטפה את הכתף שלי בעצבעותיה הקמוטות קצת, שקצוותיהן היו מצויירות במניקור מוגזם. "הכול יהיה בסדר". אבל ידעתי ששום דבר לא יהיה בסדר. ואותו הבלגן ששר בחדר שלי, בבית שלי, בשכונה שלי… שרר גם במוח שלי- ולא נתן ולו רגע של מנוחה.
ציפיתי שזכרונות של אימא, אבא ואחותי יצצו משום מקום, כאילו צפים מעל לפני המים, עולים מעל לפני השטח. אבל דווקא מה שקרה היה ההפך. ככול שניסיתי להיזכר, כך נראה היה שהם נעלמים לי. שוחים במין מערבולות ומטשטשים כול גבול אפשרי בין אמת לבדיה.
"אבל אני לא מתוקה!" בעטתי בקורת העץ שהייתה קרובה אל הקיר, מחברת את המיטה כך שהיא לא מטומוטטת "ולא יהיה בסדר!". לא יכולתי לשלוט בעצמי. ידעתי שאני ילדותית ותלותית בצורה מיוחדת. אבל האובדן, גרם לי להשתנות "פרום הד טו טופ". בעיקר העובדה שהאובדן הזה מוביל לעוד אובדן.
אובדן החברה הישראלית. כבר בבית כמעט והפסקתי לדבר בעברית, גי דודה סבטילנה לא מבינה, והרוסית הפכה להיות כמעט בראש סדר העידפויות שלי. תוך שבוע הכרתי את סולסטוי, דוסטוייבסקי ופושקין, יצירותיהם היו שזורות בפי כשרשרת יקרה על חוט דקיק וקל. רוב השירים ששמעתי היו שירים ברוסית, של להקות רוסיות ובלארוסיות- "בכדי להכיר את התרבות שם" אומרה דודה סביטלנה כשהיא עהושיבה אותי מול להקה רוק בלארוסית ששרה "אני חושב שבלארוס זה דבר מהממם ומדהים וישואו!" אבל הגיטרות פחות או יותר כיסו את הזוועה הזו.
הילדים בכיתה שלי או התרחקו ממני, אחרי הכול- אני עוזבת בעוד שבוע פחות או יותר, נכון לעכשיו. אבל חלק התקרבו אליי, אלו שבמבינים את העניין. האפלים יותר, העצובים יותר. משום המ תמיד חשבתי שהם סוג של "פריקים" שכאלו.. מפחידים מידי. אבל לא. הם פשוט ישבו והקשיבו לי, ונתנו לי כתף יבשה הלרטיב.
דין, כרגיל, תמיד לצידי. לא עובר יום מבלי הבייגל החם והחיבוק הטעים שלו. כלומר, הפוך. הוא תמיד בא לקראתי, תמיד איתי בכול מצב. הכתיף שלו אולי קצת רטובה לעפמים, ואולי הוא אל בדיוק אוהב את זה שאני מסתובבת בשבוע האחרון שלי בארץ אצל ה"אפלים".. אבל הוא איתי. אין לא ברירה פחות או יותר. כלומר יש לו, ברור!
לא משנה. דודה סביטלנה המשיכה לנסות הלרגיע אותי. אבל בכיתי, השתנקתי, יבבתי, צרחתי, יללתי, געיתי והשתוללתי כמו פעוט ביומו הראשון רגע לפני שהתקרב אל אימו. באמת שזה התיאור הכי טוב שאפשר לתת לאותה סיטואציה.
כשדודה סביטלנה הבינה שהיא לא יכולה להרגיע אותי, היא ליטפה את דבי פעם אחת אחרונה, והתחילה להרים את הדברים והמזוודות מהרצפה, מכניסה אותם א תוך המזוודות ואורזת. תוך כמה דקות- בהם אני נרגעתי פחות או יותר, וציפיתי בדודה סביטלנה, כמהופנטת- המזוודות היו מוכנות. הדברים היחידים שלא היו בתוך המזוודות אלו כמה בגדים לשבוע הקצר הזה, דאורדנט, דובי-דובי (שחיבקתי ולא נתתי לסבטילנה לקחת) ומסרק. השאר- היה במזוודות מטוקטק ומסודר.
"הנה לך, מתוקה שלי" אמרה דודה סביטלנה ויצאה מהחדר באיטיות האופיינית לה, כשיערה הבלונדיני- פלטינה נשרך אחריה כנחש. נאנחתי והסתובבתי אל הקיר, מחבקת את דובי-דובי.
"אתה מבין שאנחו טסים עכשיו לבלארוס, למינסק, נכון?" שאלתי אותו בקול ילדותי. באמת אל יכולתי להגיד את זה לאף אחד. זה היה מין ערבוב של רוסית ועברית ביחד, שאף אחד חוץ ממני לא מבין. אז מי יבין אותי טוב יותר אמשר דובי-דובי? הדוב המרוט "הנהן" לכך שאמשיך."אז.. מה שהולך לקרות, זה שאנחנו נפרדים פה מכולם, טסים לארץ של שלג וקור, עוברים לרוסית, ואך ורק רוסית… ומשאירים את כולם-" הסתובבתי אל התקרה "מאחור" הבטתי בחלון במבט די עצוב אני חושבת.
הרגשתי חלולה. באמת חלולה, כאילו כול מי שהכרתי בישראל לקחו לי את הביפנוכו, כול אחד חלק אחר- והשיאירו לב חסר כול, מוח חסר שכל וקליפה תטוס לבלארוס.
"אבל אתה איתי, דובי דובי? נכון?" שאלתי אותו. עין אחת לא הייתה לו, והנשייה כפתור מרוט, הפרווה שלו היה מלוכלכת ושחורה, אבל הוא היה יחיד שבאמת הקשיב לי. דין לא היה מבין את זה- והאפלים? היו חושבים שאני ידלותית ומטומטמת אפילו יותר מה שאני איתם, שזה, לצערי, איפוק עצום לידם.
הוא הנהן. קירבתי אותו אל הצואר שלי, כך שהפה שלו נגע בסנטר שלי. חיבקתי אותו חזק- חזק. כי ידעתי שהוא יהיה יתי עוד הרבה.