ילד אחד, כל כך הרבה רגשות.

מצאת אותי.
התחלנו לדבר, כל יום, דיברנו שעות,
תמיד היית שם כשהייתי צריכה אותך, תמיד עזרת לי ברגעים שלא היה אף אחד.
ויום אחד, זה נעלם.
טעות אחת שעשיתי, ושחכת ממני, החלטת לשנוא אותי ולשכוח אותי ברגע.
ועברתי הלאה, לילדה האחרת, לילדה הזאת…
וזה ברור, היא יותר יפה, יותר מצחיקה, יותר חמודה ויותר זורמת.
ברור שתבחר אותה.
הרי עכשיו עזבת, אתה חופשי.
אני זוכרת, שפעם אחת אמרתי לך- שאני אשאר פה תמיד.
ואמרת לי שזה לא נכון, כי כולם עוזבים בסוף.
עכשיו אתה מוכיח לי כמה צדקת.
אבל אתה גם אמרת, שאף פעם לא תשכח ממני.
אז איך יכולת להמשיך הלאה כל כך מהר בזמן שאני פגועה פה?
איך אתה יכול להיפגש עם בנות אחרות מבלי לחשוב טיפה עליי?
בזמן שאני בוכה, אתה צוחק,
בזמן שאני לבד, אתה איתה.
ואין לי עכשיו על מי לסמוך שלא יספר את הסודות שלי.
אין לי עכשיו את הילד הזה, שהייתי מתקשרת אליו ואומרת לו ״בוא אלי״ ותוך 5 דקות הוא בחדר שלי ואנחנו עושים שיחות נפש.
אין את זה, זה נגמר.
אתה עזבת.
אבל אני ? אני לא חןשבת שאני אי פעם אעבור הלאה ממך.
משהו אחד נשאר לי ממך, וזה הצמיד שלך,
שהשארת אצלי כשטסתי לחו״ל ואמרת לי ״תיקחי אותו, כדי שלא תישכחי אותי..״ ואמרתי לך, שאני? אני בחיים לא אשכח אותך.. וחייכת אליי ואמרת לי ״אני מקווה נסיכה שלי״.
תודה לך על כל מה שעשית בשבילי.
תודה…