לרקוד – פרק 39 (1D)

אביה/זאין

כול שעות היום חיכיתי לראות אם אור תגיעה , לא יכלתי שלא ללכת ליום לימודים, אני לא יכולה לפספס חומר לימודי חשוב.
כול שיעור משותף שלי איתה ציפיתי במשך שעה ארוכה שהדלת תפתח לרווחה , אור תצטער על האיחור הגדול ותבוא לשבת לידי כמו תמיד. אבל זה לא קרה .
היום עבר ביעף , ואור לא הגיעה לאף אחד מן השיעורים הארוכים והנלמדים , כנראה שהיא לא תגיע בזמן הקרוב בכלל.
עמדתי בסטודיו הגדול והלבן , מחכה כהרגלי לזאין שמאחר כמו תמיד בדקות ספורות וארוכות כול כך , לבינתיים שקעתי במחשבות על אור .
הייתי צריכה לתמוך בה , להגיד לה שאני כאן , לעזור לה , אבל במקום זה רק התפרצתי עליה , הפנתי לה את העורף, היא בטח עכשיו שונאת אותי כול כך .
דלתות הסטודיו הכפולות נפתחו לרווחה וזאין פסע מבעדן עם חיוך קטן על פניו השזופות , הוא נתן לי נשיקה חמה וקלה על שפתיי ונעמד לידי .
״נתחיל?״ שאל אותי עם החיוך היפה שלו שגורם לסערה של רגשות להשתולל בתוך תוכי .
״כן״ חייכתי אליו , קולי טיפה מהוסס אבל הוא לא שם לב לזה ורק הפעיל את השירים במערכת-הרמקולים החדשה והמשוכללת שבסטודיו .
אחרי שאני וזאין השלמנו , חזרנו להתאמן על השיר המקורי שהתאמנו עליו מההתחלה , האודישן שעשיתי ללהקת ׳ווינ-ווד׳ הייה אסון גמור .
הוא הוביל אותי בריקוד , צעד אחר צעד והריקוד עליו אנחנו חוזרים כבר חודש שלם כמעט מגיע למצב של שלמות .
ואיכשהו הכול בזכות זאין .
כול פעם שאנחנו רוקדים אני נזכרת ביום ההוא בתחנת הרכבת הישנה שכול השנאה שלי אליו נעלמה , ועמדנו שמה ביחד , רוקדים , נותנים לצעדים לדבר בשפת הגוף .

סיימנו את האימונים לאחר שעתיים ארוכות בהם רק רקדנו אפילו בלי הפסקה קצרה .
החזה שלי עלה וירד בהתנשפויות מהמאמץ לעומת זאין שניראה רגוע יותר מתמיד , זה לא ניראה כאילו הוא רקד במשך שעתיים עכשיו .
שתיתי בגמיעה מבקבוק פלסטיק שקוף המלא במים קרים שזלגו אט אט בגרוני, מוחי קדח וקשה היה להתעלם מכאב הראש הפועם בשקט ברקותיי .
״תפסיקי לחשוב עליה!״ שמעתי את קולו של זאין , באופן בלתי מודע היא בכלל לא יצאה מהמחשבות שלי , לא במשך כול היום הזה , לא במשך האימונים , ולא עכשיו .
נאנחתי בקול מול זאין , ״איך אפשר שלא לחשוב?״ שאלתי במשיכת כתפיים , פורסת את ידי הריקות לצדדים ומיד נותנת להם ליפול ברפיון לצידי גופי הרזה.
״זה לא אשמתנו , זה אשמתם!״ אמר זאין כאילו מנסה להגן על הצד שלנו בכול הסיפור , אבל אין צדדים בסיפור הזה , ובמיוחד אין אשמים .
״אין אשמים זאין״ אמרתי במלמול עצבני והתיישבתי על כסא הפלסטיק הלבן הנח בפינת הסטודיו הגדול , זאין התקרב לעברי ונעמד מולי מסתכל עלי בפנים רציניות שלא הבנתי את המשמעות שלהם .
״מה?״ נאנחתי בפעם השנייה בקול מולו, הוא רק משך את כתפיו והביט בריכוז לתוך עייני.
״אל תתן לי את המבט הזה זאין!״ נאנחתי שוב בפעם השלישית ומרימה אצבע מאשימה אל עבר זאין שעמד מולי עם פנים רציניות שלא מסגירות דבר .
״אביה פשוט תעזבי את זה , היא כועסת, אני מבין גם נייל כועס , אבל מה כבר אנחנו יכולים לעשות בנידון?״ אמר את תחילת המשפט בקול קשוח ומסיים את המשפט עם נימת שאלה בקולו המבולבל.
״לא יודעת … להתנצל?״ שאלתי אותו מבולבלת טיפה , אי אפשר היה להתעלם מההיסוס בקולי .
״להתנצל על מה לעזאזל ?! , שאור נכנסה להריון?״ שאל אותי , הוא התקרב לעברי והתכופף כך שפניו היו מול פניי .
״אני לא יודעת״ מלמלתי בשקט , הוא לא ענה לי , רק הביט לתוך עייני , נותן לי תצפית מושלמת על עיניו החומות ירוקות המבריקות באור מנורת הפלורסנט המפיצה אור לבן בסטודיו הגדול והמואר .
״תרגעי , זה יסתדר בסופו של דבר״ חייך אלי וחופן את פניי בין שתי כפות ידיו הגדולות ונושק קלות למצחי .
״יהיה בסדר״ מלמל אלי , ואיכשהו באמת האמנתי בשקר הזה .
״בואי נילך , סיימנו את החזרות״ אמר לי בחצי חיוך כשהוא עוזר לי לקום לאט מהכסא הפלסטיק עליו ישבתי באפיסת כוחות , כיבנו את השיר השקט שעדיין התנגן ברקע הסטודיו , ונגשנו לאסוף את כול חפצינו .
״קדימה בואי נלך״ אמר לי כשהוא עוטף יד אחת סביב כתפי ואנחנו יוצאים מבעדם של הדלתות הכפולות שבפתח הסטודיו הגדול והלבן .

*

נכנסנו לתוך הפרארי האדומה והיוקרתית שלי, אביה ישבה לצידי במושב הנוסע ליד הנהג .
״אולי כדאי שנלך לדבר איתה״ הציעה אביה אחרי דקות ארוכות של נסיעה שקטה , נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי.
״ומה בדיוק תגידי לה?״ שאלתי אותה עם טיפה של יאוש בקולי , הצלחתי להסוות את זה די טוב כי היא לא שמה לב לכך.
נסעתי לכיוון הבית שלי , אמא שלי שיגעה אותי כבר במשך ימים להביא את אביה וכול פעם אמרתי לה לא בגלל סיבה אחרת ותירוץ אחר .
״לא יודעת , כשאגיע לגשר הזה אחצה אותו״ אמרה נאנחת בשקט לתוך משענת הכיסא מעור שחור.
״אביה , תנסי לשכוח מזה קצת , אם כול היום תתעסקי בזה את סתם תיהי מדוכאת״ אמרתי לה את כול מה שאני חושב , אור אולי כועסת , עצבנית , פגועה, אבל לא אנחנו אלה שעשינו את הטעות שהיא עשתה .
אביה רק חייכה אלי חצי חיוך עצבני ומתוח ושתקה , משעינה את ראשה על שמשת החלון השקופה ועצמה את עיינה החומות והמבריקות .
הנחתי את היד שלי על הירך שלה ונתתי לה ליטוף מהיר לפני שהחזרתי את היד להגה , ״יהיה בסדר , אני מבטיח״ אמרתי לה בחצי חיוך למרות שידעתי שהיא לא מסתכלת ועניה היפות עצומות .

חניתי את הרכב האדום בחניית הבניין השמורה לדיירים , יצאתי מהר מהרכב והקפתי אותו לפני שאביה תספיק לצאת ופתחתי עבורה את הדלת כמו גנטלמן .
היא תלתה את התיק שלה על כתפה , ״מוכנה לפגוש את אמא שלי?״ שאלתי אותה טיפה לחוץ , היא רק גיכחה בזמן שסגרתי את הדלת ונעלתי את הרכב עם השלט האוטומטי שבידיי .
״למה אתה כול כך לחוץ ? , כבר פגשתי את אמא שלך״ אמרה לי בחיוך משועשע, היא נהנת לראות אותי ככה לחוץ .
״פגשת אותה כשעוד לא היינו זוג״ אמרתי לה בגלגול עניים , יודע טוב מאוד את הפדיחות שאמא שלי הולכת לעשות לי .
״שטויות , תפסיק להיות כול כך לחוץ , תינוק בכיין״ אמרה לי בהתגרות שנכנסנו אל הבניין ועלינו במדרגות אל עבר הקומה השנייה .
״אל תתגרי בי״ נאנחתי כשעמדנו מחוץ דלת הבית שלי , הוצאתי את המפתח של הבית מהכיס ופתחתי את הדלת לרווחה .
״את הבחורה הראשונה שהיא החברה שלי שאני מביאה הביתה , אז אמא שלי עלולה קצת להגזים״ אמרתי לה בשקט שנכנסנו אל הדירה הקרירה וסגרתי אחרינו את דלת הבית מעץ כהה וחום .
צעדים מיד נשמעו ואמא שלי יצאה מהמטבח לקבל את פנינו .
״אמא , את מכירה את אביה…״ התחלתי לומר אבל טרישה אימי כבר חיבקה את אביה חיבוק מחוץ וחם , אביה חייכה חיוך יפה והיה ניראה שהיא שחכה קצת את הדרמה שקוראת מסביבנו .
״היי טרישה טוב לראות אותך שוב״ אמרה לה אביה בחיוך כשהיא משיבה לחיבוק שלה ולאט לאט הם מתנתקות אחת מהשנייה .
״תודה לאל זאין , סוף סוף בחורה טובה״ אמרה לי ונתנה לי טפיחה קטנה על החזה ואביה רק צחקה בשקט .
אימי נכנסה אל המטבח ואני ואביה עדיין עמדנו בכניסה , ״כול הכבוד זאין, בחורה טובה״ חיקתה את אמא שלי שהיא נותנת לי טפיחה קלה על הלחי ונכנסה בעקבות אימי אל המטבח המאובזר שבדירה .
״לא מצחיק״ נאנחתי למשמע הצחקוקים שלה ועקבתי אחריה לתוך המטבח הקטן.