מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 64

~~~נקודת המבט של אלה~~~

שכבתי בחושך לצד הארי שליפף את הזרועות שלו סביבי, הראש שלי על החזה שלו ובמקום להירדם ולעצום עיניים פשוט תהיתי לעצמי כל מיני דברים. "הארי…?" שאלתי בשקט מסתכלת למעלה אליו רואה איך הוא פתח לאט את העיניים שלו, מסתכל עלי מחכה להסבר ולרגע הרגשתי רע עם עצמי כי חשבתי שהערתי אותו. "אל תעשה את זה שוב.. פחדתי כל כך שאני אשאר לבד, פחדתי שתעזוב.." אמרתי לו מסתכלת עליו והרגשתי את היד שלו כבר מלטפת לי את הראש ומשחקת לי עם השיער בעדינות. "אף פעם" הוא אמר בשקט והרגשתי את הנשימות שלו על הראש שלי, הריח של הבושם שלו עוד לא ירד ממנו, גורם לי לחשוב מחשבות טובות. "אני ממש מצטער אלה, אני מקווה שאת יודעת את זה. אני מבטיח להסביר לך הכל מחר, אוקיי?" הוא שאל בשקט, לא מפסיק ללטף אותי בראש. "אוקיי" אמרתי בנשיפה אחת כשנאנחתי מהעייפות. כבר עצמתי עיניים, מכוונת להירדם כשהרגשתי את השפתיים של הארי כנגד הראש שלי. "אני אוהב אותך המון המון" הוא לחש כנגד השיער שלי ובשנייה מצאתי את עצמי ישנה עמוק, מרגישה את הארי לוחץ אותי קרוב יותר אליו, הראש שלו כנגד הצוואר שלי, מרגישה כל נשימה שלו עלי.

***************************************************************************
*******************************************
*********************************************************

הארי הסביר לי הכל, את כל הבעיה המתסכלת שלו, על מה שהוא חושב על התינוק, ומה שהוא מרגיש כלפי זה… הוא הסביר לי שהוא גם מפחד, מפחד גם עלי. אני נשבעת שיכולתי להבין עכשיו למה ההתנהגות הזאת שלו. דיברנו על הכל ופתחנו את זה, הסברתי לו שאנחנו ביחד בזה ואני מבטיחה שנאפשר לו להמשיך לעסוק בהופעות ובמוזיקה, כי אני האחרונה שרוצה לגרום להארי לפרוש מהקריירה שלו. הבטחתי לו שאנחנו לא משועבדים לתינוק הזה ושאנחנו מבוגרים יותר ממה שאנחנו חושבים ואנחנו יכולים לעשות את זה. הפעם אני הייתי זאת ששכנעה אותו שהכל בסדר. מזל שיש לנו אחד את השני שתמיד נעודד מתי שהשני צריך את זה. וזה עובד כל פעם מחדש. אמרתי לו שאני לא מבטיחה שכל הזמן הכל יהיה מעולה. תמיד יש עליות וירידות בכל דבר, אבל אנחנו נעבור אותם כי עברנו כבר כל כך הרבה.
עלה לי רעיון לראש, משהו שבאמת יעזור לשנינו אבל לא הייתי בטוחה… אבל ברגע שקיבלתי הודעה מהרופא שלי זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי שיכריע על החלטת הרעיון שלי. חשבתי שהגיע הזמן שאני אחזור הביתה, ברגע שהורפא שלי אמר לי שזה מתחיל להיות בעייתי להעביר את כל הבדיקות שלי ממקום למקום אז הבנתי שאולי זה סימן שבאמת אומר שכדאי שאני אחזור. בנוסף זה ייתן זמן להארי קצת להתגעגע לתינוק, ולהוציא את עצמו מהדיכאון הזה, הוא אמר שהוא צריך קצת זמן ואני מבינה את זה, אפילו שהוא התחרט על זה אחר כך אני חושבת שהוא צודק, אולי הוא באמת צריך קצת זמן כדי להתגעגע בשביל להרגיש טוב יותר בקשר לזה.

היינו באוטובוס, נוסעים לארץ הבאה… ברגע שהייתי שלמה עם ההחלטה שלי עשיתי את הדרך שלי להארי שהיה במטבח, נשען על השיש ושותה. "מה יש בייב?" הוא שאל אותי, מניח את הכוס שלו על השיש שמאחוריו כשהתקרבתי אליו. "חשבתי על משהו…" התחלתי לספר והוא הקשיב בשקט כשהניח את היידים שלו לאט מסביב הבטן שלי ומקרב אותי אליו לאט. "תשתפי אותי" הוא אמר מחייך. "טווווב… אז חשבתי שכדאי שאני אחזור הביתה, גם ככה לא נשאר עוד הרבה לסיבוב ההופעות אז זה לא כזה נורא" התחלתי לשתף אותו ברעיון אבל הוא ישר הניד בראשו. "לא לא לא לא לא לא" הוא ישר אמר תוך כדי הזזת הראש מצד לצד גורם לי להאנח, הייתי צריכה לראות את זה בא. "– הארי גם הרופא אמר שזה לא כדאי ללכת כל פעם לרפוא אחר ואני צריכה אחד קבוע, חוץ מזה תחשוב על זה, זה באמת ייתן לך קצת זמן לעצמך" ניסיתי לשכנע אותו. "אני לא צריך זמן זמן לעצמי!" הוא המשיך להתווכח איתי. "כן אתה כן הארי… קדימה תחשוב על זה בייבי… אתה יודע שאני צודקת".
"לא אני לא יכול… מה אם משהו יקרה ו… ואני לא אוכל להיות שם איתך ו.. ואני לא יודע אני לא יכול לאפשר את זה" הוא אמר בעדינות ופשוט ניסינו לשכנע אחד את השנייה, אני מצאתי את זה דיי מצחיק. "מה כבר יכול לקרות הארי…?" אמרתי לו גורמת לו לחשוב וידעתי שאני מתחילה להתקרב להסכמה. העברתי אל היידים שלי אל הצוואר שלו כשהתקרבתי אליו וחייכתי חיוך תמים ומשכנע. "קדימה הארייייי…. אתה יודע שאתה רוצה להתגעגע אלייי. אני עושה את זה בשביל שנינו" אמרתי מחייכת גורמת לו לצחוק טיפה והחיוך עם הגומות המפורסם שלו הופיע. "אעח אוקיי. אני שונא אותך." הוא אמר גורם לי לצחוק אבל גורם לי לעצור טיפה עם "אבל.." שתמיד מגיע אחרי שאני מצליחה לשכנע את הארי למשהו שהוא לא רוצה, תמיד יש לו תנאים בהסכמים.. "את לא חוזרת לניו יורק, תגורי בדירה הישנה שלי ושל לואי בלונדון. אני לא יכול כשאני יודע שאת כל כך רחוקה ממני, אני מעדיף אותך כמה שקרוב" הוא אמר והאמת שזה הוגן, אני חייבת להודות. חשבתי על זה קצת לפני שהנהנתי והסכמתי. הוא חייך חיוך גדול, ואני לא יכולה שלא ליפול לתוך הגומות המחייכות האלה. "אבל אני לא רוצה שתלכייייי" הוא התבכיין כמו ילד קטן, גורם לי לצחוק. "אני אתקשר" ניסיתי לעודד אותו בצניות למרות שידעתי שהוא סתם צוחק. הוא קירב אותי אליו והרגשתי את הלחי שלי מוקפת על ידי השפתיים של הארי והוא פשוט מילא לי את כל הפרצוף בנשיקות קטנות והשפתיים הנעימות שלו.
אני כל כך אוהבת את הארי הילדותי. זה הרבה יותר עדיף מהארי הרציני והכועס.