איי שם למעלה, בגן עדן

אחרי הכל, לכל אחד יש בעיות בחיים, יש כאלה שמצליח להם ויש כאלה שלא, כמוהה.
היא אינה אהבה את החיים, היא שנאה אותם, היא שנאה את עצמה, כל יום היא הייתה נשברת מול המראה ובוכה על כך שהיא מכוערת ויש יותר שוות ממנה, כל יום היא הייתה מביטה בעצב במסך המחשב בתמונות של בחורות יפות בעלות שיער בהיר ועיינים תכולות ויפות, היא קינאה בכל נערה שעברה ליידה, היא פשוט שנאה את חייה, בכיתה היא לא הייתה מקובלת, היא סבלה כל יום מיותר ויותר הצקות, הוריה היו בסדר איתה, אחיה היה מתעלל בה קשות, כל גופה היה מצולק ומלא פצעים, יום אחד היא החליטה, היא החליטה שהיא עושה את זה, תחילה חיכתה שהוריה ילכו וישאירו אותה לבד, בלי תירוצים של "את קטנה מדיי בשביל להישאר לבד!", היא לא רצתה להישאר עם אחיה, בסוף היא הצליחה לשכנע אותם להשאיר אותה לבד, הם הלכו, היא ניגשה לארון, הוציאה את השמלה הכי יפה שלה, היא מתיישבת וכותבת.
"אני מצטערת, זה לטובתכם..קרוליין"
היא מחזיקה בידה את הפתק ובידה השנייה את הסכין, היא לוקחת אותו ונועצת אותו בליבה, היא צונחת ארצה על הרצפה, חסרת חיים, הוריה חזרו וראו אותה, היא עדיין כאן, אבל למעלה, איי שם בגן עדן..