עיר מעופפת פרק 13..מוקדש לשירה המהממת שתמיד עוזרת!!

"ריתוק!" היא קראה, לא מאמינה. "קיבלת ריתוק! עוד ביום הראשון שלך. טיילור, מה עובר עלייך? אתה באמת חושב שלדקור המישהו בסכין הולך לשפר את היחס שלו לחלשים ממנו?"
"ומה ציפית ממני לעשות?אה? לתת לבריון להתעלל בילד כי הוא לא יכול להגן על עצמו?"
"היית יכול לקרוא לאחד המורים! זה מה שיכולת לעשות!"
אני שותק.
"זה רק היה מחמיר את המצב." אמרתי בקול שקט.
שתיקה, אימא שלי נועצת בי מבט מאכזב וכועס בעת ובעונה אחת.
"תעלה לחדר שלך."
"אבל.."
"תעשה את זה!"
אני מסתובב ועולה במדרגות, אבל, אני לא נותן לגאווה שלי להיפגע, להפך, אני הולך עם ראש מורם וגב זקוף. למה היא מצפה ממני? חשבתי בכעס. אני נולדתי לתוך עולם של סבל, היא נולדה לתוך עולם של הנאות שרק במקרה היה עולם הסבל שלי. איך היא יכולה להאשים אותי אם היא אפילו לא מכירה אותי?!
כשאני מגיע לחדר שלי, אני נועל אותו שלוש פעמיים וניגש חלון, עדיין לא התנצלתי בפני ג'ילי ואני ממש לא רוצה לדחות את זה עוד, את הכתובת שלה הסגתי מאחד התלמידים של הבית ספר, הוא גם היה מעריץ מושבע שלי וביקש שאחתום לו על שלושה מחברות ועל היד שלו.
לא חתמתי לו. אמרתי לו שאם הוא לא מביא לי את הכתובת אני מכניס אותו לבית החולים.
הוא נתן לי את הכתובת, עכשיו אני מביט מחוץ לחלון, תוהה אם לקפוץ ממנו או אם לרדת בעזרת הבלוטות בקיר הצהוב.
אני מחליט לקפוץ, זה לא גבוה כל כך, והעובדה שקפצתי כבר ממקומות גבוהים יותר גורמת לי לתחושת רוגע מסוימת, אני קופץ, לא לפני שהאקדח טחוב לתוך המכנסיים ובכל מגף יש לי שני סכינים, חשבתי לשים גם בשרוול, אבל לא רציתי להסתכן ולהיחתך בנפילה.
קפצתי והתחבאתי מאחורי הקיר, אימא שלי הייתה בגינה, היא שוחחה עם אבא שלי בפנים חמורות, הלכתי בשקט לקצה השני של הבית, איפה שהדלת האחורית נמצאת, לא היה שם אף אחד, הבטתי לצדדים והתחלתי ללכת בדממה, נזהר שאף אחד לא יראה אותי.
יש לי שם שיחים, ממש אחרי הגדר, וכשאני שומע את הקולות של אימי-היא היסטרית לחלוטין-אני מיד ממתחבא מאחורי השיחים ותוך כדי כך אני נסרט ביד ונכנסים לי שלושה קוצים לרגל וקוץ אחד ביד.
הקוצים לא מטרידים אותי. זאת גם לא הפעם הראשונה שלי.
כשהשטח פנוי, אני לוקח את מכונית האוויר המשפחתית ומתחיל לנסוע לכיוון הבית של ג'ילי, אני מנווט לפי השלטים, ותאמינו או לא-אין הרבה כאלה, אז אני מתחיל לשאול אנשים איפה אני יכול למצוא את הבית הזה.
אני לבסוף מגיע לבית, הוא גם צהוב, עם נדנדת עץ ושטחי דשא ירוקים. אני דופק בדלת, משהיא פותחת לי את הדלת, היא נמוכה עם קוקיות ג'ינג'יות ויותר נמשים מג'ילי, יש לה משקפיים שהיא כל הזמן תוחבת למרומי האף וספר מתחת לזרוע.
"שלום," אני מנסה לומר בחביבות. "ג'ילי בבית?"
"אתה החבר שלה?" שואלת הילדה בטון חקרני ומשום מה-גם כועס.
"כן..אני מניח ככה.."מלמלתי.
"ג'ילי לא רוצה לראות אותך." אמרה הזאטוטית וטרקה לי את הדלת בפרצוף.
"זה גס." מלמלתי והלכתי צעד אחורה.
היו לי שני אפשרויות-לטפס אחר כך או לטפס עכשיו ולהסתכן שייראו אותי. החלטתי להמר על הלילה, אז עזבתי את הבית ונכנסתי למכונית, התנעתי אותה וניסיתי לזכור את הדרך חזרה.
כשהגעתי הביתה, חישבתי את הסיכויים שאמא שלי תראה אותי בסלון, ואם היא כן, האם היא תחשוב שברחתי.
הימרתי על לטפס בחזרה לחדר.
זאת הייתה טעות, כי כשטיפסתי על הקיר והתגלגלתי דרך החלון אל תוך החדר, אימא שלי עמדה שם על יד הדלת הפתוחה, עם ידיים שלובות ורגליים רקועות. איך לעזאזל היא נכנסה??
"אנחנו הולכים לקבוע כמה כללים, טיילור." היא אמרה.