עיר מעופפת פרק 10

"מי עשה את זה?"
כל העיניים מופנות אליי, אני מרים את סנטרי ופוגש בעיניו הזועמת של המנהל.
"חכה לי בחדר!!" צעק עליי, הסתובב והתחיל לחלק פקודות. "אתה.אתה ואתה תרימו אותו, שימו אותו על הספסל ואל תגעו בסכין עד שהאמבולנסים מגיעים, ברור?!" צרח.
סקרתי במבטי את המנהל, הוא היה כושי שמן ונמוך, הייתה לו קרחת וזקן שחור. והוא היה יכול להטיל פחד, ראיתי את זה בעיניים של התלמידים, הם פחדו ממנו, בדיוק כמו הבריונים.
חייכתי לעצמי. נראה שהבריונים לא בריונים אחרי הכול.
"מה אתה מחייך?!" צרח עליי המנהל. "חכה לי במשרד!"
משכתי בכתפיי והתחלתי לצעוד במסדרון, הילדים פינו לי את הדרך, הם אפילו יצרו לי שביל קטן שבו אוכל לצעוד, וכשהבטתי בפניהם יכולתי לראות שהם מעריצים אותי אך גם-מפחדים ממני.
המשכתי ללכת עוד כמה צעדים עד ששמעתי את המנהל מאחוריי.
"היי!! לאן אתה חושב שאתה הולך?!"
הסתובבתי באחת.
"לחדר שלך…" אמרתי ללא רגש מיוחד.
"זה בכיוון הזה." אמר המנהל וסימן באגודלו לכיוון אחד המסדרונות, ארבעת הבריונים שעדיין לא החטפתי להם- צחקקו.
אך צחוקם לא נימשך זמן רב.
המנהל צרח עליהם. שוב.
"מה אתם צוחקים? חתיכות של גולמיים מטומטמים? תתחילו להרים אותו! אתם רוצים שהחבר שלכם יישאר נכה לנצח?"
אחרי הצעקה הזאת הם השתתקו והתחילו להרים אותו. כשהם שמו אותו על אחד הספסלים המנהל ניזכר איפה הוא.
"מה אתם מסתכלים עליי??" צעק על הילדים שלטשו בי ובבריונים עיניים נפעמות. "עופו לכיתות שלכם. עכשיו!!"
התלמידים התפזרו כמו להקת זבובים, לא לפני שזרקו לכיווני עוד מבט של הערצה.
שנייה לפני שהמשכתי ללכת לכיוון החדר של המנהל, מישהי התנגשה בי.
"הו, אני מצטערת.." היא מלמלה וירדה על ברכיה לאסוף את כל הספרים שנפלו.
ירדתי על ברכיי ועזרתי לה לאסוף.
כשנישאר רק עוד ספר אחד, שנינו שלחנו את ידו והראשים שלנו נפגשו. היא צחקקה.
"הו, אני ייקח אז זה." מלמלתי.
לקחתי את הספר האחרון והתרוממתי.
הגשתי לה את הספר, היא הייתה נחמדה, גבוהה, עם שיער שחור גלי ועיניים שחורות קטנות וקרירות, הפנים שלה היו מלוכסנות ועל הלחי שלה היו מספר חצ'קונים, היא לבשה ז'קט שחור וחצאית שחורה קצרה.
כשהיא לקחה ממני את הספר היא אמרה:"אני חושבת שהייתה ממש אמיץ שם."
רציתי לענות לה אך אז המנהל צרח עליי שוב.
"אדון גו! בוא לחדר שלי עכשיו!!!"
"מצטער." אמרתי. "חייב לזוז." הסתובבתי והתחלתי ללכת.
אך, היא לא נשארה לאחור, היא הגבירה את צעדיה והתהלכה לידי.
"אולי נוכל להיפגש אחר כך?"שאלה בתמימות
נעצרתי כדי לנעוץ בה מבט.
"לא." אמרתי בנוקשות.
עקפתי אותה והמשכתי ללכת לכיוון החדר של המנהל.