הקלאודמן

קלאודמן
Cloudmen
היה היו פעם אנשי העננים, הקלאודמן.
הקלאודמן היו אנשים שוחרי שלום, זרעי הרוע לא נטעו בגינתם.
הקלאודמן חיו על אי בין העננים, הם היו מוחבאים משאר עיני העולם, העננים הסתירו אותם.
הם לא היו מודעים שקיים עולם נוסף מתחת לרגליהם.
יום אחד, העננים נעלמו והתגלתה לפניהם אדמת כדור הארץ. הקלאודמן שמעולם לא היו מודעים לקיומם של אנשים אחרים, נמלאו פליאה.
אנשי כדור הארץ גם הם נמלאו פליאה.
"האם זה אי מרחף?" נשאלה השאלה בין בני האדם.
מכיוון שהטכנולוגיה של הקלאודמן הייתה יותר מתקדמת מזו של האדם, הקלאודמן תיקשרו ראשונים.
יחסי שלום שררו ביניהם.
אך הקלאודמן ראו באדם דברים שהם לא היו מודעים בעצמם. הקלאודמן לא הבינו בשביל מה כלי הנשק, המלחמות, והשנאה ושאלו מדוע אינם יכולים פשוט לחיות בשלום.
האדם הסתכלו סביבו והבין כי הקלאודמן צדקו.
רוב בני האדם ראו בקלאודמן סימן מאלוהים, סיכוי למחילה.

המלחמות נעזבו ועברו להתחננות לקלאודמן שיגלו את סודם ליחסי שלום והרמוניה.
לאחר שיחה באולם הגדול של האדם, הקלאודמן חזרו לאי שלהם, בין העננים.
הם דנו יום וליל על האם כדאי לגלות לאדם את סודותיהם.
אחד מהם אמר כי האדם רוצה מחילה, לכל יצור חי יש הזדמנות להיטהר.
"אבל מה עם היסוד שלהם?" היסוד היה טמון עמוק בתוך ליבו של האדם, ולפי דעת רוב הקלאודמן לא היתה להם הזכות להתערב ולשנות טבע שכבר טבוע בהם.
"מה אם הם ייפנו נגדנו?" אמר אחד החכמים.
"אני חושב ומאמין שנצליח להוציא את הזרע מליבם." אמר הצעיר.
הקלאודמן הסכימו לרדת, אחד אחד בכול פעם ללמד מדינה או קבוצה אחרת את מהלך החיים שלהם בתור אנשי העננים.
הקלאודמן היו קושרים את האי המעופף לאדמה ומשאירים אותו מרחף במרחק מה מן אדמת האדם.
הם נתנו רק לאדם אחד לצפות באושר המתקיים באי שלהם ואותו האדם שכנע את שאר בני האדם לעזור ולעצור את המלחמות, לעזוב את הנשק, המלחמות והעצב הרחק, מחוץ לשגרה החדשה. האדם האמין כי הם יכולים להשתנות.
הקלאודמן התחילו עם הקהילה של האדם שביקר באי. בני האדם נראו מאושרים בחלק שנתנו להם, הרגישו שסוף סוף הסירו מעליהם איזה מעטה מעל הידע שכבר היה קיים במוחם ובנפשם. הם חשבו על איך בכלל הגיעו למצב של מלחמה תמידית ומיד הסירו את מחשבות המלחמה והתרכזו בשגרת החיים החדשה מלאת השלווה וההרמוניה.

אך במבט מלמעלה, הקלאודמן ראו כי זה אינו עוזר, כול ההדרכות ושפיכת הסודות לא הפסיקה את שפיכות הדמים, הדם שראו נשפך כמו מים מברז.
יום אחד, אותו קלאודמן שירד להדריך את בני האדם, נתקל באדם שעלה לאי שלהם ואמר לו כי הם שיקרו. שום דבר לא הופסק והמלחמות והכאב עדיין נמשכים.
"נביאי שקר אתם! הבטחתם ולא קיימתם!" הוציא אקדח וירה בליבו של הקלאודמן.
הקלאודמן התבוננו בנעשה וראו כי בעיתונים ובמחשבותיהם של בני האדם, באמת ובתמים האמינו כי הקלאודמן הם האשמים.
הקלאודמן מיהרו להתיר את החבלים שהחזיקו את האי מעל לאדמת בני האדם.
הם ראו את שלהבת הרוע מתלקחת מהר יותר ויותר והם הפעילו את מכונותיהם וכיסו כמה שיותר את האי בעננים.
אחת בנות הקלאודמן הזילה דמעה.
היא הכירה חברה, ילדה כמעט בת גילה והיא ראתה את זרע הטוב טמון בה. לא כמו המבוגרים המוטמעים ומלאים במרמור, כאב, סבל, וציניות.
הקלאודמן ידעו כי בני האדם יוכלו להשיג אותם, לכן החליטו לנדוד אל עבר החלל הפתוח.
הם מעולם לא פגשו בבני האדם שוב.
מידי פעם פתחו את אוזניהם לשמוע מה קורה בעולמם ותמיד נצבט ליבם כששמעו שמלחמה חדשה נפתחה ועוד דם נשפך.
הם ניסו לשכוח מבני האדם והרוע שלהם, ניסו לשכנע את עצמם כי הם ניסו ולא הצליחו להוציא את זרע הרוע.
הפגישה עם בני האדם היתה כתם שחור בהיסטוריה הקלאודמנית, ולכן השכיחו אותה מעצמם, מעולם לא דנו בהם ליותר מדקותיים.
הקלאודמן המשיכו לנדוד באפלה ובשקט הנצחי בחלל הפתוח.