אבודים- עונה 2 – פרק 7 – ׳נפרדים׳

בדרך אל החוף.

-נקודת מבט מריה סוייר-

עוד צעד ואני מרגישה שאני הולכת ליפול.
עוד צעד ואני מרגישה שאני הולכת למעוד.
עוד צעד ואני עוד שנייה נופלת מהרגליים.
כבר שעות ארוכות ומפרכות שאנחנו צועדים בתוך הג׳ונגל הסבוך והעבה בדרכנו אל המחנה שעל החוף .
פחות מיום אנחנו אמורים כבר להגיע אל המחנה הגדול , אם לא טעינו בדרכנו בדרך הסבוכה של הג׳ונגל הירוק והפראי.
״תזהרי!״ שמעתי את קולה של ריאון חזק באוזניי והיא תופסת בידי רגע לפני שבאתי לדרוך על נחש ארוך וארסי שנעמד במטרת תקיפה.
״לא לזוז״ שמעתי את קולו של לוק אומר בשקט , לא זזתי , לא נשמתי , אפילו ליבי הפסיק לדפוק לרגע .
אני זוכרת את הכאב של הנחש שהכיש אותי לפני מספר שבועות , אני לא זוכרת מתי , כול יום שעובר מרגיש לי כמו נצח.
שמעתי רעש חריקה מתכתי , נשק הנטען בכדורים . בום רועש החריש את אוזניי וציפורים התעופפו מצמרות העצים במטרה להתרחק .
הנחש הארסי שנראה כמו פיתון צעיר נפל מת על הרצפה , לוק ירה היישר לראשו ופיצץ אותו על האדמה הקשה .
נתתי לעצמי לנשום לרווחה וללבי הנודם לדפוק שוב, אני שונאת כול כך את הטבע.
״תמשיכי״ אמרה לי ריאון נותנת לי דחיפה קלה בגבי המסמנת לי להמשיך , המשכתי את דרכי בשביל הלא סולל, עוברת מעל אבנים גדולות וקטנות שמפריעות בדרך , ענפים ושורשים המפריעים לזוז , ושיחים גדולים שמפריעים תזוזה , בדרכנו אל המחנה שעל החוף .
התגעגעתי לחול הזהוב הבהיר כמעט לבן, אל המים הכחולים הנוצצים לאור השמש . מי חשב שדווקא לזה אני אתגעגע?

השעות עברות לאיטן בזמן שאנחנו עדיין צועדים , ״אני מזהה את הנחל הזה״ אמר לוק בחיוך כשהוא מתקרב אל המים הרדודים ורוכן מעל הגדה .
מים כחולים בהירים זרמו בשצף בנחל קטן וארוך שנמשך הרחק מפה לעומק הג׳ונגל.
״מעולה ! , מים״ אמרה ריאון בחיוך והולכת לרכון ליד לוק מעל המים ולשתות מהם לרוויה .
״אל תעשי את זה !״ לוק מהר הוזיז אותה מהמים ועל פניו נראה לחץ מסויים . ״מה קרה?״ שאלתי מבולבלת , ריאון הביטה עליו מבולבלת עוד יותר ממני .
״זה הנחל בו קמרון נדבק מהעלוקות״ אמר בקול מהוסס , התמונה ההיא , שניסיתי להדחיק כול כך במשך הזמן האחרון , כנראה הצלחתי עד שלוק הזכיר והעלה את הנושא התמונה חזרה אל מחשבותיי .
התמונה של קמרון שוכב על החול הבהיר, ועל גבו השזוף מאות נקודות קטנות ושחורות שמצצו את דמו וגרמו לו להתעלף על החול הלבן.
נערתי את ראשי בתגובה , כאילו התנועה הקטנה הזאת תעלים את התמונה המגעילה מראשי , ואת ההרגשה המוזרה שהעיקה עלי .
המשכנו לצעוד הלאה , ניסיתי לא להתרכז במחשבותיי שהתמונה ההיא עוד שמה , פשוט התרכזתי בדרך הארוכה והמפרכת .

חשבתי בהתחלה אני מדמיינת שהתחלתי להריח את ריח האוקיינוס גואה באפי , חיוך אוטומתי עלה על פניי העייפות , בנוסף לריח המשכר , רחשי הגלים המהדהדים מרחוק הגיעו לאוזניי .
״אנחנו מתקרבים״ שמעתי את החיוך בקולה של ריאון כשהיא פוסעת מאחוריי. לשם שינוי אני הייתי בראש , הולכת לפני ריאון ולוק וצועדת מהר יותר .
לאט לאט נפרדנו מהג׳ונגל הירוק והסבוך, נפרדים לאט מההרתפתקה המטורפת שעברה עלינו כשחקרנו את האי . וגילינו כול כך הרבה דברים משוגעים והזויים על אודותיו הנסתרות.
רגליי דרכו על החול הבהיר שכול כך התגעגעתי אליו , לצבע שלו , למרקם שלו , רציתי להוריד את נעליי ולרוץ יחפה על הגרגרים הבהירים .
היינו רחוקים מהמחנה , הבטנו שמאלה וראינו את המחנה בהמשך החוף הארוך .
״לעזאזל כמה שהתגעגעתי לחוף הזה״ מלמלתי כשהתחלנו לצעוד לכיוון המחנה, כול צעד וצעד מקדם אותנו אל עבר המחנה.
״לא רק את התגעגעת , אני כבר מתה לראות את כולם!״ אמרה ריאון בחיוך יפה החושף טור שיניים לבנות וצוחורות כשאנחנו צועדות אחד ליד השנייה .
״מעניין מה עם כולם?״ קולו המהורהר של לוק מאחורי והוא הניח יד אחת סביב המותן שלי צועד לצידי .
התקדמנו קרוב יותר ויותר אל המחנה , רואים אותו גדל ברקע כשאנחנו מתקדמים לכיוונו .
לא יכלתי להתעלם מההתרגשות שפקדה אותי , ידיי רעדו קלות מהלחץ , רציתי כבר לראות את כולם , התגעגעתי לכולם.
הגענו אל המחנה , מביטים במחסות מקרוב, מי חשב שאני אתגעגע לחתיכות פח הזאת ?
עברנו את המחסה הגדול שהיה בעבר של רונה וקנדל בעלה שמת , והתקדמנו עוד לתוך המחנה שעל החוף , לראות איפה כולם .
ראיתי את אמבר, היא רכנה מעל דלי מים וסחטה בד כול שהוא , היא בדיוק הסתובבה לאחור , מבטה אלינו וקלטה אותנו מתקדמים , ״היי , הם חזרו!״ שמעתי אותה צועק בקול ורצה לעברינו , נתלת עלי בחיבוק גדול וחם , ׳לעזאזל התגעגעתי אל הילדה הזאת׳ חשבתי לעצמי כשעטפתי את ידיי סביבה וחיבקתי אותה בחוזקה בחזרה .
״התגעגעתי אליכם״ שמעתי את ההתרגשות בקולה המגמגם כשלאט התנתקה ממני , כעבור רגע קצר ראיתי את אפריל יוצאת מהמחסה שלי ושל בלה ורצה אל עבר ריאון מחבקת את אחותה התאומה בחוזקה מסרבת לשחרר , הם אוהבות כול כך אחת את השנייה .
היא התנתקה ממנה לאט ואפריל עברה לחבק אותי בחוזקה כשאמבר עברה לחבק את ריאון ולוק .
לאט לאט כולם יצאו , דין אח של אמבר שמצבו ניראה עכשיו הרבה יותר טוב חיבק אותנו למרות שבקושי הספקנו להכיר אותו , קמרון רץ מהר וחיבק את לוק , הם הפכו להיות איך אפשר להגדיר את זה , ׳החברים הכי טובים׳ .
״איפה בלה?״ שאלתי בחיוך , מצפה כבר לראות את הבחורה שהכי התגעגעתי אליה , החברה הכי טובה שלי על האי הזה.
״בואו , כדי שתראו את זה״ חייכה אפריל בשובבות , וזה רק גרם חי לכווץ את גבותיי בתהייה , ״לראות?״ מלמלתי כאשר כולנו צעדנו לכיוון המחסה המשותף שלי ושל בלה .
אפריל הסיטה את הוילון העשוי משמיכה שתלוי. בכניסה למחסה , לבי החסיר פעימה אחת גדולה וחיוך ענק עלה על פניי.
״מריה , תכירי את ג׳ייקוב״ חייכה בלה כשראתה אותי , היא ישבה על השמיכה כשגבה נתמך בהמון כריות , ותינוק קטן ויפיפה בין ידייה עטוף בשמיכה .
לא יודעת למה ההרגשה הזאת השתלטה עלי אבל רציתי לבכות מרוב אושר , כול כך שמחתי באותה הרגע שראיתי את הזעטוט הקטן והרך בין ידייה העדינות של בלה .
מיהרתי לחבק אותה בחוזקה נזהרת לא למעוך את הרך הנולד שאחזה בחיקה , כול כך התגעגעתי אליה במשך הימים הארוכים שלא ראיתי אותה , מיד אחרי ריאון חיבקה את בלה בחוזקה , ״מזל טוב״ לוק חייך אליה מחבק אותה חיבוק עם יד אחת נזהר לא למעוך את התינוק.
איך שהוא כולנו הצלחנו להידחק במחסה שלי ושל בלה יושבים מסביבה .
״קדימה תספרו חוויות , מה מצאתם? , איפה רונה , וראיין?״ שאלה אפריל כשהיא גם מתיישבת על רצפת המחסה בדיוק כמו כולם .
״לא תאמינו מה מצאנו , מה גילנו!״ אמרה ריאון בהתלהבות , התחלנו לספר להם את הכול , את כול מה שקרה מאז שיצאנו מהמחנה פה לפני שבוע בערך אל ההרפתקה הזאת על האי .
את המתים שגילינו , את ניק שאיך שהוא היה עדיין חי , את המושבה .
הם כולם היו המומים כשהגענו לחלק של המושבה , ולחלק שבו מצאנו את ג׳ולייט.