עיני האמת – פרק 7 – דבר בעד דבר
התעוררתי לבוקר קר ורטוב. במהלך הלילה ירד גשם קל והשמיכות לי היו ספוגות מים. כמו ככל בוקר, אברהם היה כבר ער לפני, והתחלתי כבר לחשוב כבר שהוא לא ישן כי השמש עדיין לא התרוממה. ארזנו את המחנה, לא לפני שאברהם נתן לי לשתות משקה חם ומעורר שהוא הכין מכמה עשבים שהוא הכניס לתוך סיר מים רותחים. המשקה רומם את רוחי ולרגע שכחתי את סיפורו של אברהם. סיפור שהשאיר אותי עם שינה טרופה.
המשכנו להתקדם באותו כיוון שהלכנו אליו בימים הקודמים, או כך חשבתי. האדמה שינתה את פניה וניתן היה לראות מדי פעם כר דשא ירוק ועליו כמה פרחים קטנים בודדים אולם עדיין האדמה נראתה עזובה ופצועה. כל המשכנו ללכת עד שהשמש עמדה במרכז השמים, לא מדברים, רק הולכים והולכים.
בשעת מנוחת הצהריים, אברהם פנה אלי ואמר תוך כדי חיוך "אני מבין שהסיפור שלי אתמול ריגש אותך עד כדי כך עד שבלעת את לשונך".
"אני מצטער" השבתי, "אבל חלקים מסוימים בסיפור שלך דומים להפליא לסיבות שהביאו אותי לכאן" והוספתי בהנחה, "לא שאני יודע איפה זה כאן". אברהם הסתכל עלי, הבעת פניו רכה ואמר "אני מצטער, לא התכוונתי לגרום לך לאי נוחות אולם אתה הוא זה שהעלה את הנושא". אמר ולקח עוד שאיפה מהמקטרת שלו שאפילו לא שמתי לב שהוא הדליק.
"אני יעשה איתך הסכם, אתה תספר לי את סיפורך ואני ימשיך את סיפורי. כך אוכל להכיר אותך טוב יותר ואני מבטיח לך שעד שנסיים את סיפורינו המשותף, אתה תרגיש טוב יותר ותוכל להבין דברים שכרגע, נראים לך לא ברורים".
בעודי שוקל את תשובתי קם לפתע אברהם, הביט לעבר האופק ואמר "אבל תצטרך להמשיך את סיפורך תוך כדי הליכה, אני לא רוצה לאבד שעות אור אמר והחל לכבות את המדורה הקטנה שהקמנו. עזרתי לו אבל ההרגשה שלי הייתה שיש סיבה אחרת לכך שאברהם רוצה להמשיך ללכת.
פניתי אליו ואמרתי "אני מקבל את הצעתך" והתחלתי לספר את סיפורי.
"הסיפור שלי אינו חשוב וחיי הקצרים לא היו מלאים כמו שאני מאמין שחייך הם. אולם דברים רבים בסיפור שסיפרת לי אתמול בלילה זהים לסיפור חיי" בשלב זה עצרתי לרגע כדי לסדר את מחשבותיי והתחלתי לספר את סיפורי.
"אינני יודע אם אני יכול לומר את שם המקום בו גדלתי, כי למעשה אינני יודע את שמו. אנחנו, אבי, אחותי ואני גרנו בקצה יער גדול, רחוק מכל עין ואנשים אחרים. את אימי אני לא זוכר, היא נפטרה בלידה של אחותי שהייתי קטן מאד. אבי היה איש אדמה ועסק בגידול גידולים שונים וחיות משק כדי שלאחותי ולי יהיה אוכל על השולחן. את מה שנותר היינו מוכרים בעיירה סמוכה שאף פעם לא ידעתי את שמה. לאבי היה הסכם עם סוחר בעיר בשם פרייק שהיה פוגש אותנו בקצה העיירה והיה מתמקח עם אבי על מחיר שהוא היה משלם על הסחורות שהיינו מביאים איתנו לעיר. אבי היה אומר שהוא היה אדם הגון וזו הסיבה היחידה שהוא נתן לנו להצטרף למסעות האלו. כאילו אבי חשש להיכנס לעיירה ולחשוף אותנו לאנשיה. אבי כן דאג שנקבל חינוך ופה בעצם מגיע החלק בסיפורי שהוא זהה לסיפורך. כי שמה של המחנכת של אחותי ושלי היה רוזה".
בשלב זה הסתכלתי על אברהם לראות איך תהיה תגובתו אולם הוא רק המשיך להסתכל ישר ונראה כי לא הופתע ממה שאמרתי לו. כשראיתי שהוא לא מגיב המשכתי את סיפורי.
"רוזה, או רוזה הזקנה כמו שאחותי ואני קראנו לה, לימדה אותנו לקרוא ולכתוב, נימוסים ועוד נושאים רבים שאבי חשב שהם יהיו חשובים לנו, נושאים כמו פוליטיקה שהיו משעממים מאד ותמיד אחותי אמרה שהיא מרגישה כאילו פוליטיקה היא דרכם של המבוגרים להתווכח כמו ילדים קטנים" הערה זו גרמה לאברהם לצחוק צחוק קטן ולומר "אחותך היא ילדה חכמה מאד, אנא המשך".
"אחד הדברים שהכי אהבנו אצל רוזה היו הסיפורים המופלאים שהיא הייתה מספרת לנו במהלך ארוחות הצהריים. סיפורים על ממלכות עתיקות, נסיכות ונסיכים ויצורים מיתולוגיים שהדמיון הוא המקום שלפי דעתי, הוא מקומם האמיתי. כך חיינו את חיינו בלי הפרעה ובלי אירועים מיוחדים, אלא אם כן אתה מחשיב את זה שפעם סינוואן, זה שמה של אחותי דרך אגב, הלכה לאיבוד ביער ואבי ואני חיפשנו אותה שעות עד שמצענו אותה באמצע קרחת יער, ישנה כמו מלאך לאחר שהתעייפה. וכאן אני מגיע לנסיבות פגישתנו. באחד הימים, בעוד ואני וסינוואן משחקים במשחק שבו אני הייתי מתחבא והיא הייתה צריכה לחפש אותי ואני הייתי צריך להגיע למקום מסוים בלי שהיא גילתה אותי, היא החלה לקרוא בשמי, קריאות שבהתחלה ייחסתי להם ניסיון של אחותי להוציא אותי ממחבואי כדי לנצח את המשחק, היא הייתה כזאת אתה יודע, תמיד יודעת להתחכם כדי לצאת מצרות. בכל מקרה, לאחר שהיא המשיכה לקרוא בשמי כמה פעמים, הבנתי שמשהו כנראה איננו בסדר. ויצאתי ממחבואי. סינוון הצביעה על תיבה עץ מוזרה באמצע שדה החיטה של אבי, תיבה שמעולם לא ראיתי כמוה ואני בטוח שלא הייתה שם ביום לפני. שהגעתי לתיבה ראיתי שסינוון כבר פתחה אותי ובתוכה ראיתי משהו מנצנץ. ועוד לפני שהספקתי לעצור את אחותי, היא שלחה את ידה והדבר האחרון שאני זוכר זה הבזק של אור ואת השאר אתה כבר יודע".
בשלב זה הפסקתי את סיפורי והסתכלתי שוב על אברהם, מנסה לראות אם משהו בסיפור שלי יגרום לו לתגובה כל שהיא. אולם הוא המשיך בהליכתו השקטה אבל נראה כאילו הוא שוקל את דברי שלפתע, כך משום מקום הוא זינק עלי, הצמיד אותי לקרקע והספקתי לראות חץ עובר מעל המקום בו עמדתי שנייה לפני זה. אברהם לא קם ורק אמר לי בקול תקיף, שלא תעז לזוז אתה שומע. הוא התרומם ושלף מגבו את החרב הגדולה ביותר שראיתי מעודי. רוחב הלהב שלה היה כרוחב ידו של אברהם, וזה אומר הרבה, על הלהב היו משורטטים אותיות בשפה שלא הכרתי ואני יכול להישבע שראיתי משהו אש כחולה עוברת בהם. אולם זה לא הדבר המדהים ביותר בחרב. בחלק התחתון שלה, ליד הנדן היה מתקן שנראה כמו צינור עבה שפנה לכיוון הלהב עצמו ולעד הנדן עצמו ראיתי משהו שנראה כמו כפתור ממוקם בצורה כזו שניתן יהיה ללחוץ עליו בקלות באמצעות האגודל שלך.
בעודי מתפעל מהחרב של אברהם, ארבעה דמויות הופיעו כאילו משום מקום, לא הצלחתי לראות אותם אבל לפי הצל שלהם הבנתי שהם גדולים מאד.
תגובות (0)