סיפורה של איה-פרק ראשון (ואני מסיימת את זה!)

הבוקר הגיע, השמש זרחה, קרן אור הגיחה מן החלון הפתוח, נימנמתי לי בכיף עד ש…"איאיאיה!" צרחה אימא.
"נו, עוד קצת!" אמרתי תוך כדיי שינה.
"איה, קומי עכשיו" אמרה אימא, קמתי באי רצון והלכתי להתלבש, עמדתי מול המראה שלי וסירקתי את שיערי השחור, הארוך והמסורבל.
"אני צריכה לחפוף יותר" אמרתי ולקחתי את המספריים, גזרתי כמה "ראסטות" שהיו על השיער שלי, הלכתי לארון הבגדים והוצאתי את התלבושת האחידה, אחרי שהתלבשתי השפרצתי על עצמי קצת בושם, גרבתי גרביים, נעלתי נעליים וירדתי לארוחת בוקר.
"הילדה הזו יושבת שעות מול המחשב, היא לא מוכנה לעשות כלום" אמרה אימא ואכלה חתיכת לחם, חיפשתי מקום שלא ליד אחי אורן, בסוף התיישבתי לייד אחותי אמילי.
"איה, מה דעתך שאחזור מהעבודה נצא לטיול בפארק?" שאל אבא ואכל חתיכת חביתה, התחלתי לאכול את הלחם והחביתה במהירות.
"לא" אמרתי תוך כדיי לעיסה, שתיתי, קמתי מהכיסא, לקחתי את התיק ורצתי לכיוון בית הספר.
אז, שמי איה הירש, יש לי שיער שחור ארוך ועיינים כחולות, ובקרוב אהיה בת 13, אני גרה בבית ישן וקטן ביפן, שם אני צריכה לסבול את אחי הקטן אורן, את אחותי הגדולה אמילי ושאר קרוביי משפחה. מאז ומתמיד אהבתי לכתוב, לצלם, לשבת במחשב ולצפות בטלוויזיה.
"או, אני מאחרת" אמרתי ונכנסתי מהר לבית הספר, מקווה תקווה קלושה שטארין והשפוטים שלו לא יהיו שם. טארין זה אחד הבנים הכי מקובלים, מפגרים, מוזרים וטיפשים בכל בית הספר, הוא תמיד נטפל אליי ואומר לי שאני לא טובה בכלום.
"איה!" קראה לעברי אליסון, אחת החברות שלי, אליסון היא הרכלנית של השכבה, היא תמיד עוברת מאחורי בנות, מרימה להן את החצאית ומצלמת, וזה מחזה לא נעים במיוחד, כי אז היא חוטפת צרחות, ולא ממני.
"מה?" שאלתי, אליסון תמיד חייבת להיות יפה, שזה אומר לחפוף את שיערה בתכשירים שונים, להתאפר, וזה אומר למלא את הפרצוף, לצבוע את שיערה וללכת עם כל מיני עדשות בצבעים שונים, היום היא באה עם עדשות ורודות.
"אממ..לא משנה!" אמרה ורצה משם, גילגלתי עיינים, בדרך כלל שאני שואלת אותה היא עונה.
"בו!" צעק קול שוויצרי מאחורי, קפצתי מבהלה, הסתובבתי וראיתי את טארין.