תקועים במקום הכי לא צפוי…(46)

~מנקודת מבטה של אביה~
אני חייבת לספר לזואי מה שקרה, חייבת. אני ממש לא רוצה לפגוע בה אבל אם היא תגלה בטעות, התגובה שלה תהיה יותר גרועה. היא ממש חמודה וממש התחברתי אליה, אני לא מוכנה להרוס לה רק בגלל נשיקה קטנה.
אמנם, הרגשתי משהו בנשיקה ההיא- צמרמורת חמימה שכזו. אבל זאין, אני כמעט יכולה להבטיח שהוא לא הרגיש כלום, ואני לא אהיה זאת שתהרוס להם את הקשר רק בגלל צמרמורת.
הלכתי לחפש את זואי, אני לא יודעת איפה למצוא אותה.
אני ממש דואגת לכולן מאז המקרה עם נורה.. ממה שהספקתי להכיר- הן היו חברות ממש קרובות.
ולואי- כמה קשה הוא קיבל את זה, הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו מאז.. אני מקווה שזה יעבור בקרוב כי יתחילו שמועות. רק זה מה שחסר להם על הראש עכשיו… עוד שמועות.
"אביה?" שמעתי קול מאחורי, הקול שגרם לי לצמרמורת. "ממ?" שאלתי את זאין, "מה את עושה פה?" שאל מבולבל. "תקשיב.. אני חייבת לספר את זה לזואי! אם היא תגלה?" פרקתי הכל בנשימה אחת, זאין נאנח "זה היה בטעות" הוא מלמל. "אני יודעת.. אבל מגיע לה לדעת- היא החברה שלך!" הפצרתי בו, זה לא הוגם כלפיה שלא נספה לה. "חוץ מזה אני…" אמרתי אבל התחרטתי שבכלל התחלתי משפט… למה אני כזאת לפעמים?? נפלטים לי משפטים שלא אמורים להיפלט.
"את?" זאין שאל והרים את ראשו, חצי חיוך התחיל לעלות על פניו, "עזוב.. אני חושבת שצריך לספר לה" אמרתי וניסיתי להתחמק.
"אני לא יודע…" אמר חסר אונים, שנינו תקועים במצב הזה, שנינו אשמים באותה מידה. אבל כמה שאני רוצה את זה שוב.. רק עוד פעם אחת להרגיש את שפתיו על שלי… על מה אני מדברת?! לא לא לא הוא וזואי יחד! אסור לי לחשוב על זה… אני צריכה לשכוח!
"בוא פשוט נשכח מזה" אמרתי והסתובבתי ללכת, "אבל אני לא יכול לשכוח" מלמל מאחורי, המילים שכה השתוקקתי לשמוע. "מ..מה?" מלמלתי והסתובבתי אליו פעורת פה, "אני לא יכול לשכוח!" הוא אמר שוב בקול רם יותר, "אתה חייב לשכוח! זה יפגע בזואי" אמרתי ברכות. "אני יודע.. אבל למה אני חייב לשכוח את זה?" הוא אמר לא מבין, מה יש לא להבין? זה לא יכול לקרות.. אני לא אתן לזה לקרות!
אבל לפני שהספקתי להגיב שפתיו של זאין היו שוב על שלי, והצמרמורת התחילה שוב. לא יכולתי להתנגד, לא רציתי להתנגד!

~מנקודת מבטה של ג'יין~
"ג'יין צאי יש אנשים שצריכים להתקלח!" צעקה מייגן מעבר לדלת המקלחת, היום בערב אנחנו עוזבות לדירה החדשה שלנו. דירה בעלת 4 חדרי שינה, אחד מהם יישאר ריק. אני לא מאמינה שזה קרה! כל הבילויים שלנו יחד! הצחוקים! המסיבות והמפגשים הקטנים רק של שלושתינו… ועכשיו נורה עזבה.. לתמיד.
אני לא יכולה להתרגל לעובדה שהיא לא פה יותר… לפעמים היא הייתה היחידה שהבינה אותי באמת.
אני לא רוצה להאמין שזה קרה בכלל! הלוואי שיכולתי למחוק הכל מהראש שלי, אבל.. האם שווה לוותר על כל כך הרבה זכרונות?
היום הראשון בכיתה א', הטיולים, ימי ההולדת, היציאות לקניון, עלייה לחטיבה, הכל! הכל היא לקחה איתה לשם, למעלה. כמה שהייתי רוצה לדבר איתה, להגיד לה שאפילו שעבר חודש, אני עדיין בוכה שעות לפעמים.
ניגבתי את עצמי ושטפתי את פניי, להסתיר את הדמעות. יצאתי מהמקלחת במהירות חולפת על פניי מייגן המבולבלת. היא נכנסה בשתיקה למקלחת ואני סירקתי את שיערי הרטוב.
דפיקה בדלת, ניגשתי לפתוח כשהמסרק בידי. נייל והארי עמדו לפניי, "היי" חייכתי בביישנות וסימנתי להם להיכנס. "מייגן במקלחת" הסברתי "למה באתם?" הוספתי בשאלה, "רצינו לשאול אם אתן צריכות עזרה… את יודעת עם המזוודות" הארי אמר וחייך חצי חיוך. "נראה לי שנצטרך קצת עזרה" הרהרתי בשקט, "תודה על ההצעה" אמרתי. "איפה לואי?" הוספתי לאחר שתיקה של כמה דקות, "הוא לא היה בחדר" אמר נייל. "הוא יצא? ולא ביררתם איפה הוא?" שאלתי, אני ממש דואגת ללואי- הוא קיבל את זה קשה ובקושי מתקשר איתנו. לא שיש מישהו שלא קיבל את זה קשה.. חוץ מאביה אבל אני לא מאשימה אותה- היא בכלל לא הכירה את נורה.
"אנחנו.. אהה… אולי באמת כדאי שנחפש אותו" נייל מלמל, "כדאי? אתם חייבים! אני אבוא איתכם" אמרתי בהחלטיות. "מייגן אני אחזור אחר כך!" צעקתי לה, "אוקיי!" היא צעקה חזרה והמים הזורמים נשמעו ברקע. "טוב בואו" אמרתי ויצאנו מהחדר, בחיפוש אחר לואי.