-גן המפלצות-

פרק ראשון.
בשעת העוצר, חייליו של המלך קרדיאן השני עוברים בין כל בקתה בכפר בליץ' ובודקים שהכל כהרגלו. חנויות של פחם ודברי ברזל נסגרות לקולו של השופר. וכך גם חניות הבגדים והאוכל. כל האנשים מפנים את הרחובות ומתפנים לביתם הם עומדים בשורה בפתח הדלת ומחכים בחרדה איומה לבואם של החיילים האכזריים. עשרות כרכרות מפוארות מתנדנדות וקופצות על מהמורות שבילי האפר הצרים.על גגותיהם מתנופפים בפראות ברוח החמה דגלים שעליהם ארוגה בסלסול האות הראשונה בשמו של המלך קרדיאן השני. נשימותיו הרועדות של קרוב', נבלעו בקול דהירות הסוס המהירות. ידייו החסונות מחצו את ביתו הפעוטה אל חזו העולה והיורד, זיעה קרה נספגה בבגדיו הבלויים. הוא ידע שכאן זה הסוף, הם יקחו אותה ממנו ויהרגו אותה. יד הפעוט הקטנה של פלואר סגרה על תליון חצי סהר שאביה ענד על צווארו.היא משכה בתמימות ובחוסר ידיע את התליון המוזהב וצחוק נאיבי התגלגל מפיה, צחוק רך. "ילדה יפה שלי, זה לא הסוף", קולו של קרוב' היה רועד, הוא נשק למצחה. "אתם תלכו לשם, ואתם לשם!", קול עמוק של גבר הורה. דפיקה מחרישת אוזניים, נשמעה על הדלת. דמעה חמה נפלה מעיינו של קרוב' ונספגה על חזה הערום. חייל הלבוש שריון מתכת כבד הגיח מאחורי הדלת הוא החל לצעוד ברשרושי מתכת כבדים, הוא התבונן ביסודיות על על הבקתה. לבסוף התקדם לעבר קרוב'. אביה המודאג הידק את אחיזתו בה. הוא ניסה להראות כאילו הוא לא מסתיר דבר. פלוא הביטה עליו בעניים גדולות ותמימות. החייל שלף מקסדתו משרוקית עץ קטנה הוא נשף לתוכה והיא השמיעה צליל ארוך וצורמני. לאחר כמה שניות עוד שלושה חיילים הגיחו מאחורי הדלת, הם נראו בדיוק כמו הראשון. בחוסר רחמים הם ניתקו אותה מאחיזתו של קרוב' "לא,לא, תינוקת שלי. תעזבו אותה!", הוא החל להשתולל. שני חיילים תפסו אותו בזרועותיו. הוא השתולל בפראות והטיח אגרופים אל כל עבר. בכי חסר ישע נפלט מפיה של הפעוטה . "קחו אותו לתלייה, ואיתה… המלך כבר ידע מה לעשות", החייל שאחז בפלואר אמר ציווה.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו.
הדרך אל הארמון הייתה ארוכה מטולטלת.יכלו לראות איך הפחד ניקב בעינייה. אפילו שכולם חשבו שהיא סתם תינוקת רגילה עם גן המפלצות, היא הבינה הרבה יותר ממה שהם חשבו או הבינו. שמיעתה הייתה טובה ומחודדת: היא יכלה לשמוע בברור צעדיו של עכביש על הקיר. . שנה שלמה קרוב' הצליח להסתיר אותה מהם, איני יודעת איך. בשוחד אולי, או שהצליח להחביא אותה. אבל עכשיו הוא וויתר, והיא לעולם לא תדע למה. מאחורי כל הרעש, פלואר הצליחה לשמוע צעדים, הם היו אחרים קלים יותר,זריזים יותר. הם היו קרובים. לפתע הכרכרה נעצרה בחריקה. החיילים נעמדו במהירות ושלפו את חרבם. הכרכרה החלה לרעוד, ולפתע להב חד חתך את גג הכרכרה. יד מכוסת כפפה השתלשלה מבעד החתך הדק והרחיבה אותו. החתך היה מספיק גדול שגופו של האיש הלבוש שחור מכפות רגליו עד קודקוד ראשו יכל לעבור שם, הוא נחת על שתי רגליו ושלף פיגיון חד. רק עיניו בצבצו מבעד למסכתו השחורה הן היו ירוקות ורושפות אש. "שחררו את התינוקת!", קולו היה ארסי. " שודדים!" אחד השומרים צעק, וחרבו הייתה שלופה וזמינה להינעץ בבטנו או בראשו או אפילו בליבו של האיש בשחור. שומר אחר הניף את חרבו אך בלי שום אזהרה האיש בשחור הניף את רגלו באוויר ובעט בתנועה סיבובית, בחרבו של השומר והעיף אותה מבעד לדלת הכרכרה, היא ננעצה בראשו של שומר אחר שבאותו הזמן נלחם עם עוד שודד. ודם השפריץ לכל עבר השומר הוטח על אדמת האפר ברשרושי מתכת. האיש בשחור נעץ במיומנות רבה את הפגיון בשריונו של השומר והלהב החד חדר דרכו וננעץ בליבו, דם החל לזרום מפיו של השומר והוא נפל על רצפת הכרכרה חסר חיים. "מי הבא בתור?", האיש בשחור סימן להם לבוא עם אצבעו, ושומר אחר הניף את רגלו באוויר וניסה לבעוט בראשו של האיש בשחור. האיש בעל העיניים הירוקות תפס את רגלו של השומר ותוך כדי פרק אותו מחרבו ובעזרתה שיסף את גרונו של השומר. דם השפריץ מגרונו והכתים את פניו של האיש בשחור. הוא מנגב אותו באיטיות מפניו, וראה בצד עיניו שומר אחר, מנסה לנעוץ בו את חרבו המשוננת אך בתנועה קלה האיש בשחור זרק לעברו את הפגיון והוא ננעץ בעינו השומר נפל מהכרכרה בעודו מתפתל מכאבים. "אני אצתרך את זה!", האיש בשחור הרים מריצפת הכרכרה חרב שהלהב שלה מגואלת בדם טרי. הוא הרים את פלואר בעדינות ממושב הכרכרה ועטף אותה בזרועותיו. הוא זינק מהכרכרה במהירות. עשרות חיילים שרועים על האדמה ללא רוח חיים. הוא שרק מן שריקה מיוחדת שסימנה לשאר השודדים לבוא אחריו. הם החלו לרוץ בשדה החיטה הגבוהה, כשפלואר בזרועותיו. השמש החמה יקדה על ראשם. הם נכנסו אל תוך היער הסבוך, הם הכירו אותו כמו כף ידם כל עץ ועלה ביער. הם פילסו את דרכם דרך ענפים וקיפצו מעל גזעי עץ שמוטים, הם ידעו בדיוק לאן ללכת. קולות היער היו כל כך מרגיעים, היא הרגישה בטוחה עם האיש המסתורי הזה איני יודעת למה. הם נעצרו מול לוח אבן ענקי שטחב לך כיסה את סדקיו, סימנים משונים היו חרוטם על הלוח הכהה הם היו מסודרים במין טבלה מרובעת שבה היו שישה משבצות ובכל משבצת סימן אחר. האיש בעל העיניים הירוקות לקח צעד קדימה והתחיל לסדר את הלוחות במהירות, קיר האבן היה מחוספס ומגעו היה גס.כעבור שנייה הסימנים היו מסודרים בסדר שונה. האדמה החלה לרעוד תחת רגלם ואבק החל לתפרפר באוויר ויצר מסך סמיך מולם .ולפתע לוח האבן זז, ופתח ניגלה מאחוריו. האיש בעל העיניים הירוקות היה צריך להתכופפף בשביל לעבור בו. לפידים היו תלויים על דפנות המערה. והאירו אותה חלקית "עבודה טובה", נשמע קול נשי מאחור. "כן!", הסכים קול אחר,גברי בהתלהבות. "זה עוד לא נגמר, הם ימשיכו לרדוף אחרינו", האיש בעל עיניי הברקת ניפץ את התלהבותם.
כעבור 15שנים.
"תקשיבי טוב, מה את שומעת", אדרין הביט בי בעינייו הירוקות. לא יכולתי להתרכז עיניי שקעו על זקן התיש הקרצר שלו ששערות לבנות החלו לבצבץ בו. "פלואר!", אדרין צעק הוא הטיח את אגרופו בשולחן העץ הכבד. "תרגע, אני מותשת, התאמנתי כל הבוקר.", ניסיתי להרגיע את הרוחות. "אז אם כך איך אינך יכולה לשמוע אל מעבר למפל הגרג?", קולו התלווה בכעס. "תעזוב אותה, היא התאמנה כל הבוקר", קולה של ליברט העביר בי הקלה היא צצה משום מקום, כמו תמיד. היא ידידותית להפליא. "פלואר את חייבת לחדד את החושים שלך", אדרין אגרף את ידו. "בסדר, אני אנסה שוב", אמרתי באי רצון. "טוב, תעצמי עיניים, ותתרכזי רק במה שאת רוצה לשמוע", אדרין היה כל כך נלהב, פחדתי לאכזב אותו. "תגידי לי בקול רם מה שאת שומעת". הנהנתי בראשי. ועשיתי בדיוק מה שהוא אמר. עצמתי את עיניי והקשבתי טוב. "אני שומעת צעדים, כרכרות, סוסים, עליי שלכת". "כן, עכשיו תחשבי רחוק יותר", הוא המשיך בהתלות רבה יותר. "אני שומעת מים זורמים, מפל!", חיוך רחב שיניים התפשט על פני. "זה מעולה תמשיכי!", אדרין הניח את ידו על כתפי. תחושת הלחץ התפוגגה,שמחתי לראותו מחייך. "אני שומעת ,דגים קופצים מעל הנהר הגואש.רוח חמה, מרטיטה את העלים. אני אפילו מצליחה לשמוע את חלקיקי האבק מסתחררים ברוח." "זה מדהים",ליברט לחשה. "את משתפשת, מאוד!", אדרין העביר יד בשערו."תמשיכי!", הוא דחק בי. הנחתי שתי אצבעות על רקותי, וניסיתי לחזור לריכוז. "אני שומעת…זהו כלום יותר מזה". הבטתי באדרין בהתנצלות, לרגע הרגשתי שאכזבתי אותו. "זה בסדר פלואר,לכי לנוח", הוא חייך.