ציפורן אדומה. פרק 31.

פרק 31:
הייתי שכובה על המיטה, מנסה לספוג את הדמעות. דווקא ניילה שהצילה אותי עכשיו עוזבת אותי.
אנג הלך יחד עם ניילה. היה קשה להיפרד גם ממנו, אבל לא היה אפשר לבקש להשאיר אותו. למרות שגם לו היה קשה לעזוב.
ספגנו הפסד, אבל ניצלנו לפחות. סאקויה ישבה לידי, כועסת ועצבנית.
"אני לא מאמינה שזה קורה.." סאקויה אמרה.
"גם אני לא.." נאנחתי.
"ידעתי שאי אפשר לסמוך על זאבים." הפעם לא אמרתי כלום. היה אפשר לסמוך עלייה, אבל המעשה הזה היה די כואב. מה כבר מקס הציע לה שהיא עזבה אותנו?
פלס עדיין לא חזרה מבית החולים. אני חושבת שכבר לא מתאים לה להיות איתנו. זה מסוכן מדי.
אז רק אני וסאקויה היינו בשדה הקרב.
ישנו בבית המלון, מלאים חששות ממפלצות.
ושוב הגיע לי חלום בלהות מפחיד לראש.
מצאתי את עצמי שוב בארמון של זאוס. אך הפעם הוא היה נקי. היה ניראה שזה אירוע מן העבר.
זאוס היה ניראה שמח מהרגיל והיה ניראה שציפה למשהו. או למישהו.
הוא סירק את זקנו הארוך והלבן בשמחה רבה. משרתיו צחצחו את המטה המפורסם.
זה היה ניראה חלום מתוק למדי. הרגשתי שזה אירוע שמח.
נשמעו דפיקות בדלת. המבט של זאוס ישר הסתובב לעבר הקול. הדלת נפתחה באטיות.
חריקה התחילה להישמע. זה היה מוזר, הדלתות של זאוס לא חורקות.
פניו של זאוס התהפכו. הוא התחיל להיות עצבני ופוחד. משמח הוא הפך לעצוב.
טיפות של דם טפטפו על הרצפה הנקייה מזהב.
רגליו של הדופק נראו בשטח. הם היו עם מגפיים שחורות וארוכות, כמו בצבא.
זאוס נבהל ממש. הוא הפך ללבן ונשמע גשם וברקים בחוץ.
האיש נכנס לחלוטין. בדיוק כמו בחלומות הקודמים שלי.
פנים עם מסכה שחורה כמו של הוקי.
אך היה סכין בידו והסכין טפטפה מהדם.
"איפה הוא?" שאל זאוס.
"אני אגלה כשתביא לי את הזהב."
"קח." הוא אמר והושיט לו את הזהב. לא ידעתי שזאוס יכול לוותר ככה על אוצר מלא בזהב.
"זה לא אמיתי." האיש אמר ומישש את הזהב בחקירה.
"זה הזהב שהיה לי בתיבה."
"אז כנראה שלא אחזיר אותו."
"תחזיר אותו! שמעת! או שאטיל עליך ברק עוצמתי!"זאוס התחיל להתעצבן. ורידים נראו על מצחו.
"זה כלום, זאוס. אתה יודע את זה." בלי להקשיב לו, זאוס זרק עליו את הברק. האיש נשרף, אך חזר לאחר דקה. האבק התחבר יחדיו ויצר את אותו האיש.
"הזהרנו אותך." השומר אמר ויצא מהחדר.
זאוס התעלף. יחד עם כל הזהב שהשומר לקח, הארמון כבר התחיל להאפיר, העכבישים התעצמו ואבק היה בכל מקום. לא ייאמן איך זה קרה כל כך מהר.
זאוס התעורר אחרי דקה מהירה. הוא ישר התקומם והטיח במקלו בכעס. בכי ניראה בעיניו הכחולות.
היה לו ענן של גשם מעליו. גשם עוצמתי היה מבחוץ. ביחד עם הגשם, זאוס נעלם.
אך לפני זה, הוא הושיט לי את ידו ובלי ששמתי לב, החזקתי את היד שלו וביחד נעלמתי איתו.
קמתי בהר האולימפוס. ראיתי מסביב אלים מפטפטים בכעס ובעצבנות.
זאוס ניסה להשתיק את כולם. לא הבנתי מה קורה. ישבתי ליד מינה. שגם היא הייתה עצבנית במיוחד.
ניסיתי לראות איפה סאקויה, אך היא לא נראתה בשטח. ניסיתי לדבר עם מינה, להודות לה על הכול, אבל היא התעלמה ממני. זה קצת העליב.
"שקט!" זאוס צעק והקהל השתתק."אני גיליתי משהו."
"למה אני פה?" שאלתי. אף אחד לא ענה לי.
"לושס, תגלי לקהל מה חלמת אתמול." הוא אמר לי. השתתקתי.
מה? איך הוא ידע מה חלמתי?
"אני.." מלמלתי, מנסה להיזכר בחלומי. "חלמתי על זה שאני בארמון של זאוס. ובא איש מפחיד, עם דם על הידיים." ישר הקהל חזר להתלחשש.
"שקט!" הוא השתיק אותם שוב. "השומר עשה מעשה אכזרי. הוא רימה אותי והחליף בין האוצרות. וכך הוא גם הרג אותו." היה ניראה שהקהל המום ועצוב לאחר מה שהוא אמר. "אני מתכוון להענישו. אבל אצטרך את עזרתכם. עכשיו שסוף סוף החלום נזכר בלושס, אנחנו יכולים לפעול." מה אני הייתי קשורה בכלל?
"אני.." התחלתי לומר. ישר כל מבטם של הקהל ושל זאוס הסתובב אליי. "גיליתי שמקס בוגד."
"ידעתי את זה." זאוס אמר בזלזול. איך לא ידעתי את זה? מה זה היה ברור? "אז נחזור למה שדיברנו. אני מתכוון להעניש אותו ולהחזיר את הארמון שלי. כולנו יודעים מה יקרה בעוד כמה ימים."
"מה יקרה?" שאלתי ברוב טיפשותי.
"הזהב היה מקור הניקיון. לא סתם הארמון שלי תמיד היה נקי. אבל הזהב שלי היה היחיד במינו.
לכול בית יש את החומר המיוחד הזה. אבל רק קמצוץ קטן ביותר. אם לא יחזור אליי הזהב, הבתים של כולם יתחילו להאפיר כמו שלי. ולא יהיה אפשר לנקות אותם בחזרה. הניקיון הוא לא הגרוע, הגרוע זה שגם הבתים יתפוררו עוד כמה ימים. החומר יתחיל להתפורר וכך גם הר האולימפוס יתפורר. לא יהיו בתים יותר. הנשקים יתפוררו גם. כול הדברים החיוניים יתחילו להתפורר. חוץ מהאוכל והמים. ככה השומר ישתלט על העולם. רק לו יהיה את החומר המיוחד. וכולם יהיו חייבים קמצוץ מזה. ובשביל לקבלו, כול האנשים, כולל האלים יהיו חייבים לשרתו."
"אבל את מי הוא הרג?" המשכתי לשאול.
"הוא הרג את בני.." זאוס אמר באומללות. "הגרוע ביותר, זה שהמטבע האחרון שנישאר לי, נצבע בדמו של בני. והדם מחליש את החומר של הזהב."
"אני מצטערת.."
"זה בסדר."
"אבל איך אפשר להרוג חצוי בכזאת קלות?"
"הוא מצא את החיסרון שלו. שהוא גם החיסרון שלי. אני לא יודע איך, אבל הוא מצא. עכשיו הוא מאיים עליי. אם הוא ישתמש בו בי אני אשלח לצינוק למשך 2,000 שנה." לאחר מכן הוא הוסיף, "בגלל זה אני לא מרשה את הצבע האדום. הצבע הזה רק גורם לזהב להיחלש. ואני גם לא יכול לראות את הצבע הזה, זה מזכיר את הבן שלי. אבל, אני רוצה שאת תעזרי לנו לושס. כואב לי לעשות את זה, אבל אני רוצה שתלכי לצד השני."
"מה?"
"אני רוצה שתהיי סמויה." הוא לחש באוזניי. "אבל אסור לך לגלות לאף אחד. אנחנו חייבים לגלות מי זה שרוצה לשלוט בארמון שלי. עכשיו כשהחלום הכה בך, את מוכנה."