א.א
תודה רבה לכל מי שקרא את הסיפור הזה! זה ממש חשוב לי =]
מחכה כבר לכתוב את הסיפורים המפחידים הבאים שלי!
מקווה שאהבתם :)

א.א D:

צ'יזבאט לילי- הסוף!

א.א 15/08/2013 1087 צפיות 7 תגובות
תודה רבה לכל מי שקרא את הסיפור הזה! זה ממש חשוב לי =]
מחכה כבר לכתוב את הסיפורים המפחידים הבאים שלי!
מקווה שאהבתם :)

א.א D:

צ'יזבאט לילי********פרק-11********הסוף שאינו נגמר********

אחרי אתמול, הבנתי שזה כבר לא משחק. זה לא משחק. זה כבר לא סתם רדיפה ועזיבה, זה רדיפה בלי עזיבה. זה רדיפה עוד ועוד ועוד. אני פוזלת אל מחברתי האדומה ומופתעת לגלות שחומר אדום נוטף מתוחה. דם. אני פותחת את המחברת ומגלה כתב שנכתב בדם. בדם שלי! כל רגלי פצועה ואני בקושי מסוגלת לקרוא את הנכתב. " יום חמישי- 15.08.63- צדקת, ג'ס. זה כבר לא משחק. גמרנו להשתעשע!" אני מרגישה נגיעות קלות בכתפי ונשימות חמות וכבדות על עורפי. אני מסתובבת באיטיות ולפני שאני מספיקה לגלות מה זה היה סכין מושחזת פוגעת ברגלי הימנית. אני צונחת על המיטה ומתפתלת מכאבים. המחברת נפתחת מעצמה בעמוד שלא גמרתי לקרוא. אני רואה את מתיו מתייצב מולי, תופס את המחברת וממשיך לקורא." היית ילדה רעה, ג'ס. צריך להעניש אותך! נ.ב" הוא השמיע גיחוך קל " –מצטער על הרגל, יקירה…" מתיו זורק את המחברת מאחוריו ומתחיל לרדוף אחריי. בראשי אני שומעת קריאות בשמי, תודות וצווחות קורעות הלב של המתים. כל אד וכל חייה שאני רואה בעליי אותך העיניים הצהובות והנוראיות, אותן העיניים שאני נמנעת בכל כוחי להסתכל בהן. אני רצה כמעט בקושי. רגלי שבורה וכואבת ואני נופלת ארצה. נחש אנקונדה גדול מופיע ליידי. אני מנסה לקום בכל כוחי. אני נפגעת מאבן בוערת שאמא זרקה עליי ומשמיעה צווחה נוראית. אני מסה להתעלם מהכאב וממשיכה לרוץ בכל כוחי. עכשיו, הכל נעלם. מתיו נעלם, הנחש הגדול, האנשים, החיות, הקולות. אני מתיישבת על האדמה ומעסה את רגליי הפצועות. בעליי נבנה העתק מדויק של בייתי. אני רואה את אמא יושבת על הספה ושותה קפה בספל קטן, אני ראה את אוור משחקת עם בטרקאפ- החתול שהיה לנו. אני רואה ילדה בדמותי הולכת לכיוון אמא. " אמא, איפה אבא עכשיו?" הילדה בדמותי מתיישבת על הספה ליד אמא. עכשיו אני שמה לב למשהו לא שמתי לב בעבר. ברגע שאבא הוזכר, הבזק של צהוב נוצר בעיניה של אוור. " אבא? הוא… הוא בעבודה, יקירה." אמא לקחה סכין גדולה וחדה וחתכה איתה את הלחם. רק עכשיו שמתי לב שמוזר שהיא חותכת את הלחם עם סכין כל כך גדולה והמילים שאמרה… ' יקירה. ' אותה הסכין שאמא חתכה איתה את הלחם פתאום מלאת דם. אני ניגשת אליה ורואה שכתוב בה בחריטה: " עכשיו תורך." אני הופכת את הסכין ומגלה עוד חריטה: " יקירה. " הבית נופל חלקו עלי וחלקו לא ואני מרגישה צורך להמשיך לרוץ. אני רואה את מתיו רק ממש ליידי. " את יכולה לברוח, לא להתחבא! " נזרק עברי משהו חד הכורת את האצבע הקטנה שלי שבידי. אני לוחצת חזק את מקום הכריתה ומנסה להבליע את הבכי העצור בגרוני. אני נכנסת אל תוך בקתה קטנה ממש בטעות. אני מוצאת שם סכין ומנסה לשבוק את קירות העץ. אני עוברת דרך החור שעשיתי ומתחילה לעבור דרך בתים ומקומות צפופים בתקוות לטשטש את עקבותיי.
********הסוף!********
אני נופלת ומתגלגלת על האדמה. עכשיו, אני נמצאת בתוך חדר גדול שהקירות שלו מרופדים. אני לבושה בכותונת משוגעים, ישובה על כיסא יחיד שנמצא בחדר. אני מנסה לחתוך את השרוולים של הכותונת בעזרת סכין שנשארה בידי אך ללא הצלחה. אני נאבקת במוחי בקולות המדברים איתי. אני מנסה לצעוק שיפסיקו, אני מתפללת שישררו אותי, אני בוכה. זה לא עוזר. אני נשארת באותה כותונת ארורה באותו חדר מרופד הנועד לחולי נפש. בדיוק שחשבתי שאני רק חולת נפש שהל עומד להיגמר, מתיו וקלרה הופיעו מולי. לאחר שנייה גם אוור ואמא הצטרפו. הם הסתכלו אחד על השני, עצמו עיניהם, הפנו את ראשם אליי. אני מנסה לסגור את עייני. הם פקחו עיניהם שכעט בצבע הצהוב הנוראי שהרס את חיי לנצח. אני כבר לא מתנגדת. אני מסתכלת בעיניהם בשמחה.
אני ילידת מוות. ו… אני אוהבת את זה!
" יבוא יום שתראו בחדרכם סכין מלאת דם ופתק קטן לידה. ביום הזה, תדעו- אני בדרך! נ.ב- עכשיו תורכם,יקיריי"

"צ'יזבאט לילי."


תגובות (7)

אני לא רוצה שירדפו אותי >< "

15/08/2013 08:16

כבר נגמר? :O
איך אני אשרוד בלי הסיפור הזה?!
אני אסכם את כל הסיפור בשתי מילים- מדהים וקריפי *~*
הסוף היה ממש לא צפוי!
סיפור מושלם, תודיעי לי אם את מתחילה עוד סיפורים מפחידים/ סיפורים בהמשכים/אפילו סתם סיפור קצר, אני מתה על הכתיבה שלך!!
loren :)

15/08/2013 08:38

לא רוצההההההה!!!!!!!!!! :<
אהבתי רצח את הסיפור שלך!

15/08/2013 08:55

זה לא אמיתי נכון?

15/08/2013 11:01

תודה רבה רבה לכולםםםם!!! כתבתי שיר חמוד באנגלית… יהיה נחמד אם תקראו אותו D:

15/08/2013 12:14

אומייגאד זה פשוט שלמות!!!!!!!!!!!! ^_^

15/08/2013 15:35

כאילו, היא הייתה משוגעת כל הזמן הזה? אני חושבת שזו הקלה. היא דמיינה את זה. היא אמורה לדעת את זה עם היא בבית משוגעים, בחדר מרופד – עטופה בכותנת משוגעים. למה היא לא מרגישה הקלה?

25/08/2013 15:48
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך