חלום של מלאכים 34 -שיחה עם… זקן?!

…לפתע נגלה מולי איש זקן. עיניו היו מצומצמות לכדי חריץ קטן והוא שילב את ידיו. היה לו שפם גדול ושופע שהתחבר בקלות אל הזקן שלו.
"הו, ממ… לא ציפיתי לדמות כזאת." אמרתי כנות אל הזקן. אני חושבת שמתחת לשפם הוא חייך. ניחוש חמוד.
"את תוהה על משהו. ליבך סקרן לתשובה אך את לא יודעת לנחש את השאלה." קולו של הזקן נשמע אך שפתיו לא זזו. טוב זה היה הגיוני, בהתחשב בעובדה שדיברתי עם *הוא.
"זה לא שאני לא יודעת… זה פשוט…" ניסיתי לנסח את השאלה בראשי ואז דיברתי: "אני רוצה לדעת אם להישאר כאן לחיות 'כאנושית' יהיה דבר טוב בשבילי. אני גם אוכל לדאוג לרו ולשמש לה כאחות…" הזקן מולי ממש הרים את ידיו וליטף את זקנו. אני מודה שלא שלטתי בעצמי והבעה מוזרה עלתה על פני.
"אני לא יכול לומר לך מה טוב בשבילך, רק את יודעת את זה."
"אבל אתה-"
"כן כן, אבל אם אומר לך את עתידך, האם הוא יישאר עתיד? אם אספר לך על עברך, האם הוא יוכל להשתנות? חשבי על זה." אני יודעת למה הוא מתכוון. הוא אומר שאם הוא יגלה לי פיסה מהעתיד, זה לא יהיה עתיד, כי אני כבר אדע את זה; ואם הוא יספר לי זיכרון ישן מהעבר, זה יהיה חסר תועלת, כי הוא ממילא לא יוכל להשתנות.
'ניגודים נחמדים מצאת לך פה.' חשבתי במרמור.
"אבל אני רואה שאת בכל זאת רוצה לדעת," ענה לליבי קולו. "אני מניח שזה לא משנה אם אומר לך שאת לא תישארי כאן. זה לא ייעודך כרגע וחברייך ינסו לעצור אותך. מה יכול להיות המניע שלך להישאר במקום כזה, רחוק מין הבית והאנשים שמכירים אותך? קחי בחשבון, כשהמשימה נגמרת אנשים בכוכב הזה לא יוכלו לראות אותך, לא משנה מה תעשי, זה הרי לא ייעודם לראות מלאכים." המילים התנגנו באוזניי, מחלחלות עמוק לבפנים עם הבנה והפנמה. אז אין טעם שאני אשאר כאן, אני הרי יהיה כמו הרוחות רפאים מהטירה החמישית. איש אנו מתייחס אליהם כי אי אפשר לגעת בהם פיזית, אז אין צורך בהם.
נאנחתי בתבוסה.
אחרי כמה דקות, בדיוק כשחשבתי שהוא עומד לנתק את הקשר ולחזור למעלה הוא אמר לי משהוא שהפתיע אותי והביך.
"אז את הפרת את ווטו, את יודעת מה ההשלכות." הקול היה פתאום… אבהי כזה. סמכותי וקשוח. 'אבוי קשוח…'
"אה זה… הממ… אני לא ממש יודעת…" התחלתי למלמל ולשחק עם שערי. היו כמה דקות של שתיקה. נכנעתי לבסוף. "אין לי תירוץ. אני לא ידעתי שזה בא. אני מוכנה לקבל כל עונש שיצטרך לבוא…" עניתי בראש מושפל.
אני לא בטוחה אם מה שקרה אחר כך היה אמיתי או שרק דמיינתי את זה, אך הזקן צחק, צחק. הבטתי בו בהפתעה מוחלטת. ידיו היו שלובות, ועיניו עדיין כחריצים, אך קול הצחוק היה כל כך טהור וחי, ומתוק, שפשוט לא יכולתי להאמין לכך שהוא לא אמיתי.
"אה… מה? מה מצחיק?" שאלתי במבוכה.
"עונש… הו ילדה, אני בהחלט הייתי נותן עונש, אך הביטי אל ליבך, עמוק ואחורה בזמן. איפשהו בך את רצית את זה; הרי את לא דחית את ממך נכון?" המילים פגעו בי בעוצמה חזקה. זה היה נכון, אני לא דחיתי אותו מעליי, אבל גם לא היה לי זמן, הוא בא בהפתעה. בעצם, אני גם הרגשתי את זה. הוא התנהג משונה אך אני זנחתי עמדה ולא שמרתי על ההגנות שלי. 'למה אני מנסה למצוא תירוצים למה שקרה?!' חשבתי בייאוש. אולי מה שהוא אמר זה נכון, אולי באמת איפשהו בפנים אני…
"אבל הוא אחי! הוא אחי איך אוכל?" צעקתי וכל ייאושי יצא החוצה. נמאס לי מזה שאני עושה טעויות וסולחים לי על דברים. נמאס לי מזה שאני לא מכירה את עצמי.
נמאס!
"הוא אינו דם מדם אימך, אז הוא לא נחשב 'אחיך' לגמרי." הקול שלו היה כל כך שלוו, מאופק, שזה עיצבן אותי לגמרי! לא יכולתי להפסיק לכעוס עליו. "אני יודע מה ברצונך לומר, אז אומר לך זאת רק פעם אחת. את יוצאת דופן A, תמיד, ולא תוכלי לשנות זאת. בקרוב את תדעי מדוע את מלאכית; אם את באמת רוצה בזה, את יכולה לקחת. זכרי זאת, ולהתראות." דמעות עלו בגרוני והתחלתי לבכות, בלי סיבה ממש. ידי כיסו את עיניי, מוחות את הדמעות שכל שנייה חוזרות.
הזקן נעלם מזמן, ידעתי זאת. 'זה לא הוגן! אני לא רוצה להיות שונה, מה רע בלהיות כמו כולם?' הייתי לבד שם, כולם הלכו. פתאום הבנתי שאני באמת לא אוכל לעזוב אותם כאן, לא אוכל לחיות בבדידות שכזו.
רגליי כאבו תחתיי. עיניי צרבו מרוב דמעות. גופי היה חם מהשמש וכואב.
כל שייחלתי לו באותו רגע זה להיות עוד קצת לבד, לבכות עוד קצת. בדיוק כשכבר כמעט נרגעתי, כשכמעט הייתי מוכנה לקום שוב על רגליי, חדשה.
הוא הופיע.