עיני האמת – פרק 3 – אברהם

לאחר מה שנראה כשעות על גבי שעות של הליכה לשום מקום הגענו, אני והחוטף המסתורי שלי לשפת נחל. "אני הולך להתיר אותך עכשיו, אבל אני מזהיר אותך לבל תנסה להימלט". אמר האיש ומיד הרגשתי יד חזקה מחזיקה אותי מתחת ל בית השחי שלי ומניפה אותי באוויר. העולם הסתחרר סביבי והרגשתי בחילה עזה. האיש המסתורי העמיד אותי, והרגשתי שרגלי כושלות תחתי והייתי צריך לאמץ את מעט הכוחות האחרונים שלי כדי לשמור על עצמי ישר. האיש התיר את ידי והסתובב ונעמד מולי.
אבי היה מספר לי ולאחותי סיפורים רבים לפני השינה ואחד הסיפורים האהובים עלי היה אודות גזע של ענקים, הז'רולים, אם זכרוני איננו מטעה אותי. בסיפורים של אבי הז'רולים תוארו כענקים שראשם היה מלחח את העננים וכל צעד שלהם היה יכול להרעיד בתים שלמים מהיסודות שלהם. אני מספר לכם זאת כי האדם שעמד מולי היה לא פחות מז'רול. הוא היה גבוה יותר ממשקוף של דלת ורחב עוד יותר, ידיו היו שריגים שריגים של שרירים עצומים וכדי להקיף את החזה דמוי החבית שלו הייתם זקוקים לשלושה אנשים. אולם כשהסתכלתי על פניו ראיתי פנים עדינות ועיניים חומות ירוקות רכות שהסתכלו עלי במה שנראה לי כחמלה. "טוב, אני רואה שאתה בריא ושלם, איך אתה מרגיש?" אמר בקולו הנמוך שגרם לרעד בחזי. "מי אתה? איפה אני? מה קורה פה?" שאלתי בפחד. "איפה אחותי? מה עשית בה?" השאלות המשיכו לצאת מפי בשצף קצף עד שפתאום הניף הענק את ידו הענקית וחסם את פי.

"לאט לאט ידידי" הוא אמר. "אינני יודע על מה אתה מדבר, מצאתי אותך מסתובב ליד הנחל האסור, וחשבתי שאתה אחד מהיצורים הנחותים האלו, אתה יודע, המירקס, לצערי נתתי לך מכה בראש חזקה מדי ורק אז גיליתי שאתם ילד". אמר וחייך חיוך מבויש. "אני מצטער" אמר לאחר כמה רגעים והסיר את ידו מפי. "שמי הוא אברהם" אמר והוסיף "אינני יודע מי היא אחותך, כי אינני יודע מי הוא אתה. אתה נמצא ליד נחל המירל". הסתכלתי סביב ולא הצלחתי לזהות את המקום בו היינו. הדבר הפליא אותי כי נראה לי של א הלכנו יותר מדי ואבי ואני היינו צדים בכל האזורים שליד בייתנו ואף היינו לעיתים מרחיקים, במיוחד לקראת החורף עדיין לא הצלחתי לזהות היכן היינו. "שמי הוא מנואל ואני חושב שהלכתי לאיבוד" אמרתי. "אינני יודע איפה אני, רגע אחד אני ואחותי היינו ליד הבית שלנו מסתכלים על אוצר שחשבנו שמצאנו וכמה רגעים לאחר מכן אני מוצא את עצמי כאן, רק שאינני יודע היכן זה כאן." בשלב זה קולי החל להישבר כי נזכרתי פתאום באחותי. "אני לא יודע איפה אחותי. סינוון הוא שמה והיא רק ילדה קטנה". ודמעות החלו לזלוג מעיני.

אברהם הסתובב וניגש לסוסו, הוא הסיר מסוסו את האוכף שלו ואת המטען שהיה מחובר אליו, לחש משהו לו ושלח אותו לראות על גדת הנחל. "הלילה הולך לרדת בקרוב ואני חושב שכדאי שנתחיל להתכונן". אברהם החל לקושש עצים למדורה. "אני מאמין שאתה רעב. קח את הסיר הזה ומלא אותו במים מהנחל". לקחתי את הסיר וירדתי לנחל. היות והיה עדיין אור בשמים, יכולתי להסתכל על ההשתקפות שלי במים. מה שראיתי שם לא מצא חן בעיני. הייתי מכוסה לכלוך וראשי היה מכוסה בעיסה שהייתה ערבוב של דם קרוש ובוץ. שטפתי את פני, ידי וראשי בנחל ושתיתי קצת מהמים הקרים. שהתחלתי להתקרב לכיוון המחנה ראיתי את הדבר המוזר ביותר שראיתי בחיי. במקום להדליק אש עם קופסת ההצתה הרגילה, אברהם הניח את ידו מעל העצים, מלמל כמה מילים ולהבה אדירה פרצה מידו והדליקה מיד את האש. אני כל כך נבהלתי שהפלתי את הסיר מידי. אברהם הסתכל אלי בפליאה ואמר "מה, לא ראית בחייך איך מדליקים אש?" חייך והוסיף "אני רואה שאתה אכן לא מהאזור. לך,מלא את הסיר מחדש והבא אותו אלי. חטפת מכה רצינית בראש ואינני רוצה שיקרה לך משהו".

מילאתי מחדש את הסיר והבאתי אותו למחנה, שם אברהם העמיד אותו מעל המדורה והחל לזרוק למים הרותחים מיני ירקות ועלים שלא ראיתי כמותם בחיי. אחרי כמה דקות הנזיד החל להפיץ ריח חזק וטוב שגרם לפי לרייר. אברהם הסתכל אלי בחיוך, שכבר הפך להיות קבוע על פניו ככל ששמתי לב. "אני רוצה שתאכל את כל המנה שאתן לך, ולאחר מכן תשכב לישון אנחנו נמשיך את המסע שלנו מחר". ואני, שיכולתי לאכול את הסוס שלו מראש רעב לקחתי את הקערה והתחלתי לאכול ברעבתנות. אני אומר לכם, הנזיד הזה היה אחד הנזידים הטובים ביותר שאכלתי. לאחר שסיימתי את הארוחה התחלתי להרגיש עייף ונשכבתי על העשב ליד המדורה ולפני ששמתי לב, נרדמתי. לומר שישנתי טוב לא אוכל, כי חלומות עזים תקפו אותי, חלומות על עיר אדירה ועל אחותי הזועקת את שמי שוב שוב.