דקה לפני (2)

לובי הכניסה היה מלא אנשים. תום לא השתהה במקום יותר מידי ופנה לעבר המעלית. הוא חיכה כמה דקות שהדלת תיפתח.
היא נפתחה.
המעלית היתה ריקה. מעולה. הוא נכנס מהר פנימה וסגר את הדלת, לוחץ על הכפתור לקומה השלישית, המרפאה וחדר הניתוחים. המעלית השמיעה צליל מוזר ואז הדלת נפתחה, חושפת לפניו את הפעילות בקומה.
למעשה לא היו שם הרבה אנשים, אבל הם היו הרבה יחסית לכמות שאמורה להיות. 'כנראה הזעיקו רופאים בשביל שיר,' חשב תום בעודו עושה את דרכו אל תוך חדר לבן, נקי לחלוטין ובעל שתי חלונות בלבד. בצד החדר היו מספר מיטות שעל האחרונה בשורה שכב גופה של שיר, שהיה ללא רוח חיים.
"דוקטור," אמר ונעמד ליד המיטה. "אתה חושב שאתה תוכל לדעת איך זה קרה? למה היא מתה ככה פתאום?" הוא שילב את ידיו מאחורי גבו ושמר על קול מאופק, בלי רגשות כלשהם.
"טוב, אני אצטרך מעט זמן כדי לחבר כמה דברים… וגם מכשירים, כדי שנוכל לסרוק את מוחה ולראות אולי משם הבעיה… תן לי את כל היום, אני כבר אבוא לך עם תשובה." הוא אמר וחזר להביט בגופה. זה היה משונה, הוא לא זכר דבר כזה בעבר. חקר אנשים שמתו מסיבה לא ידוע היה ההתמחות שלו, אבל הפעם הוא היה צריך לאמץ את כל מוחו בשביל לנסות להבין מה קרה. היה לו חשד אחד, אבל… אבל זה היה פשוט יותר מידי מזעזע!
הוא חיבר כמה צינורות לידיה, לבטנה ובאזור ראשה והתחיל בבדיקה שלו.
~
"אני אומר לך, הם מטורפים! אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך לשמור על הדבר הזה?" אמר נאור והתהלך בחדר במשותף שלו ושל תום. "א. אתה צריך להירגע. פעילות יתר רק תזיק לך. ב. אני קיבלתי את זה מהבוס. אתה מבין שאני לא יכול פשוט לזרוק לפח קופסא שיש בה פצצה שהשעון שלה ממוען לעוד 48 שעות?" אמר לו תום באגביות. זה לא שהוא שמח לשמור על דבר כזה. זו אחריות ענקית.
"כן אני יודע מה יש בה, אני פשוט מפחד שיפגעו גם בך." אמר והעביר את ידיו בשערו.
"טוב, זה לא שאני ילד בן 17. אני חושב שהידע שלי דיי טוב. וחוץ מזה, אתה בצד שלי לא?" הוא סובב את הכיסא שלו לעברו. "אל תשכח שאמרנו שננקום בהם על שהרגו את שיר. לשמור על ה'סילבר' רק ייתן לנו סיבה למשוך אותם אלינו." הוא קם והתחיל לצעוד לעבר חדר האמבטיה. "אני נכנס להתקלח, תנוח בינתיים ותירגע, אני לא צריך שתתחיל להשתגע לי פה ולשבור דברים." גיחך. הוא סגר אחריו את הדלת, משאיר את נאור לבדו בחדר. הוא צנח על המיטה כשידיו פרוסות לצדדים והביט בתקרה הלבנה. החיוך של שיר ריחף במוחו. אמנם לא היה שום דבר ביניהם, אבל היא הייתה חברה טובה, פרטנרית מעולה. ועכשיו היא מתה.
הוא נאנח בעצבות. לא נשאר להם שום דבר לעשות חוץ מלחכות לתוצאות הבדיקות. הוא התהפך על צידו בדיוק ברגע שתום יצא מהמקלחת. "אתה יכול להיכנס אם אתה רוצה-" התחיל לומר אך צלצול הטלפון שהיה על השידה קטע אותו. הם הביטו אחד בשני ותום הרים את הטלפון לאט וקירב אותו לאוזנו, מבלי לומר דבר.
"תעלו למעלה. יש תוצאות." וזהו. הקו נותק. הוא הביט בנאור. "אתה תאלץ לדחות את המקלחת, יש תוצאות." הוא ראה שזה 'העיר' אותו ושניהם עלו למעלה. למרפאה.

הדוקטור היה שעון על מכונה גדולה שהשמיעה רעשים מוזרים. כמה דפים היו בידיו והוא עשה השוואות ביניהם.
"טוב שבאתם," אמר לפתע, לפני שנאור יספיק להגיד משהו פזיז. הם הביטו בו וחיכו שימשיך. "עשיתי לה כמה בדיקות; חלקן הביאו תוצאות חלקן לא. הסבירות הראשונית שלי הייתה שהם הכריחו אותה לבלוע כדורים מסוימים, אבל בתוצאות לא היה סימן לכך שהיא נטלה כדורים כלשהם, להפך," הוא עצר דקה וסובב מעט את הגופה, כך שהיה אפשר לראות את הראש שלה. "הם השתילו לה את הקליע בראש."
הוא הזיז את השיער שלה וסימן של תפרים מזעזע נגלה לפניהם. "הו אלוקים…" הם תום וכיסה את פיו. על פניו עלה מבט מזועזע. עיניו של נאור נפערו באימה והוא היה כקפוא. הוא לא אמר דבר אבל זה היה ברור שהוא מזועזע גם. "ה-השתילו… מ-מה לעז-…"
"אני לא בטוח בעצמי, אך אני חושב שהם עשו לה מין "ניתוח מוח", הכניסו את השתיל –זה יכול להיות כמו כדור מזערי עם שעון לאפס שניות- וסגרו עליו עם תפרים. זה ההשערה שלי, בכל אופן." אמר לבסוף. הוא ניסה להראות סמכות אך זה כל כך זעזע אותו, שהוא הרגיש בחילה עולה בגרונו. "אה, ודרך אגב, הבוס היה פה, הוא ביקש שתבואו אליו אחרי הביקור שלכם כאן." אמר ולקח עוד כמה מסמכים לידיו. הוא ראה שהם עדיין קפואים. "תראו, אני מצטער על האובדן, אני מניח שכואב לכם הכי הרבה מכולם כאן, אבל אתם צריכים לפחות להישאר חזקים." הוא התקרב אל תום והניח יד על כתפו. "תום, אני בטוח שאבא שלך היה גאה בך עכשיו, תראה מה יצא ממך. אתה הבן של אבא שלך… תהיה חזק בשביל שניכם." הוא לחש את המילים האחרונות. "עכשיו לכו לראות את שטיין." הם פנו מהחדר בהנהון ראש ומבט עצוב, נכנסו למעלית וחיכו שהיא תוריד אותם שתי קומות מטה, לבסיס.

הם נכנסו בשקט אל חדר ענק ונעצרו באמצע, מתבוננים מסביב. היו בחדר מחשבים רבים, שולחן אחד גדול וסביבו כמה וכמה כיסאות. חלונות זכוכית גדולות שחיברו למשרדים נוספים, פרטיים יותר. לא היו בחדר חלונות, שכן הוא נמצא מעט מתחת לאדמה, אך כן היו בו פתחי אוורור. הם חיפשו את שטיין במבטיהם אך נראה שהוא לא שם. "לאן הוא נעלם?" תהה נאור בקול. דמות נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת ברעש, מושכת את תשובת ליבם אליה.
"חיפשתם אותי?" שאל.
"אנחנו יכולים להגיד את אותו דבר לך, שטיין. רצית משהו?" ענה תום בקול מתוח. לא הרבה 'טירונים' מדברים עם הבוס, למרות שהוא ונאור לא טירונים, הם עדיין לא מוכנים מספיק כדי שיחשיבו אותם כ'בחירים'.
"כן. בעיקרון אני אמור לתת לכם משימה פשוטה, משהו על למצוא מישהו שהסתבך עם חובות וכאלה… אבל אני חושב שאת המשימה *הזאת אתם תאהבו יותר." אמר התקדם לעבר הכיסא שבקצה השולחן הזיז אותו והתיישב. הם הביטו בו בסקרנות, והתיישבו גם הם. "זה אולי יהיה קצת קשה, אבל-"
"אולי פשוט תגיד לנו מה המשימה?" התפרץ נאור וחבט באגרופו בזעם על השולחן. 'האידיוט הזה…' חשב תום בתסכול. שטיין מצמץ פעמיים ואמר, "בסדר," קולו הרצין. "אתם תעקבו אחר מי שהרג את החברה שלכם, שיר. תחסלו אותם. ותשמרו על 'הסילבר'."
"אנחנו מוכנים לקבל את המשימה, אדוני." אמרו וחיוך של ניצחון עלה על פניהם. שטיין חייך גם הוא. הוא הוביל אותם לחדר אחר והם התחילו לתכנן דרכי פעולה ודברים שצריך לקחת .