עיני האמת – פרק 2 – האמת הנוראית

13/01/2010 966 צפיות אין תגובות

אחר כמה שעות של חיפושים קדחתניים אחרי אחותי התייאשתי והחלתי ללכת בחזרה לחווה. הפחד מלעמוד מול אבי ולהסביר לו שאחותי נעלמה שיתק כל מחשבה הגיונית מראשי. בעודי הולך לכיוון שחשבתי בדיעבד היה הכיוון לחוותנו, שמתי לב לדבר מוזר. אתם מכירים את ההרגשה שאתם הולכים באותו מקום יום אחר יום ולפתע מגלים משהו שלא היה שם קודם? ככה הרגשתי, זה לא היה משהו ספציפי, עץ פה ושביל שם דברים שלא ששים לב אליהם בדרך כלל. לא ייחסתי חשיבות רבה לנושא והמשכתי לביתי. כאשר הגעתי למקום שבו היה אמור להיות ביתי לא מצאתי כלום. כאילו הבית לא היה שם מעולם.
בשלב זה התחלתי כבר לצחוק מייאוש, הייתכן שאני כל כך פחדתי ולא הייתי מרוכז עד כדי כך שלא שמתי לב לאיפה אני הולך? לאחר כמה דקות שבהם אני עומד כמו כסיל באמצע השדה ולא מבין מה קורה איתי, התחלתי להבין דבר נורא. לא טעיתי, אני עומד במקום בו אמור להיות ביתי אולם ביתי לא נמצא שם יותר. החווה איננה השדה נראה כאילו לא חרשו אותו כמה שנים. בשלב זה הרגשתי שזה כבר יותר מדי עבורי והתחלתי לרוץ. ריצה מוטרפת כזאת מבלי להבין לאיפה אני רץ ולהיכן הגיע. ובכל שלב ושלב הפחד משתק את מחשבותיי.

לאחר מה שנראה כשעה עצרתי בצד הדרך תשוש ועייף. ראיתי שאני נמצא לא רחוק מביתה של רוזה הזקנה והחלטתי ללכת לכיוון ביתה. בעודי מתקרב לביתה של רוזה טעיתי ברוחי מה יקרה וגם ביתה של רוזה איננו עוד? לשמחתי הרבה ראיתי שבותה של רוזה עדיין היה שם והחלטתי ומרב התרגשות התחלתי לרוץ. כשהגעתי לדלת דפקתי בחזקה וקראתי "רוזה רוזה תפתחי, זה אני מנואל" אבל שום תשובה לא הגיע. ניסתי לפתוח את הדלת והיא אכן נפתחה בחריקת צירים. ראיתי שהבית נראה נטוש. כזה שקורי העכביש מכסים כל מקום אפשרי. לא ידעתי מה לעשות, יצאתי החוצה והתחלתי לבכות. הבכי רק הגביר את הכעס, הכעס הפך לזעם עד שלא יכולתי לאגור אותו עוד ופשוט התחלתי לצעוק. צעקת כאב, עצב וכעס. צעקה אשר שיחררה מאט את הלחץ אבל לא עזרה לשפר את הרגשתי.

בשלב זה, דמדומי הערב החלו והחלתי לעשות את הלילה ביתה של רוזה. למרות שכבר לא הייתי בטוח אם זה ביתה או לא. נכנסתי לבית, מצאתי מיטה ישנה, ניקיתי אותו ככל שיכלתי מקורי העכביש ונשכבתי לישון. השינה לא הגיע והתהפכתי במיטה. מחשבותיי רצות לכאן לכאן מבלי הגיון או הסבר. כך שכבתי במיטה עד שהשינה הגיע. זו הייתה שינה נטולת חלומות.

בבוקר קמתי וקיבתי הזכירה לי שלא אכלתי קרוב ליממה. התחלתי לחפש אחר מזון בבית אולם לא מצאתי כלום. פתאום נזכרתי שרוזה הייתה מגדלת ירקות בודדים. יצאתי החוצה והתחלתי לחפש אחר ארוגת הירקות. לצערי לא מצאתי כלום. אבל הצלחתי לשתות מהנחל שזרם ליד ביתה. בעודי שוטף את פני בנחל, חשבתי לרגע שראיתי השתקפות של משהו נוצץ מאחורי ולפני שהספקתי בכלל להסתובב הרגשתי מכה חזקה בראש והעולם נהיה שחור.

לאחר מה שנראה כנצח התחלתי להתעורר. מצאתי את עצמי קשור לגב סוס. והדבר השני שראיתי זה זוג מגפיים גדולות שהולכות ליד הסוס. "אה אני רואה שקמת" שמעתי קול גס. "אני לא יודע מאיפה באת, אבל עשית טעות רצינית שהסתובבת ליד הבית הישן". ניסתי להרים את ראשי ומיד הבנתי שזו הייתה טעות רצינית, הראש הרגיש כבד ולצד האחורי שלו הייתה הרגשה מוזרה. "מי אתה?" שאלתי. "למה אני קשור לסוס? איפה אני? לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי, "אתה מדבר יותר מדי, אם לא תשתוק אני ידאג שלא תוכל לדבר אף פעם". וכך מצאתי את עצמי, קשור ע"ג סוס ומובל על ידי מישהו שאני לא יודע מיהו למקום שאיני יודע איכן לגורל לא ידוע.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך