סוף סוף

"תמות!" זעקתי בזעם מתפרץ תוך שהנפתי בפראות את הגרזן שהיה בידי והנחתתי אותו על צווארו של האיש ששכב בחוסר אונים על רצפת האסם המטונפת. הרגשתי את עוצמת הפגיעה הולמת בכפות ידי כשהגרזן הכה בצווארו וגרם לחוליות הצוואר להישבר, בעוד פרץ של דם ניתז מהפער שנפתח בצוואר האיש. הנחתי לידי הרועדות להרפות מן הגרזן, שנשאר נעוץ בצווארו של האיש ונשכבתי בחוסר חיות על רצפת האסם מלאת הקש וצואת הסוסים. הרגשה של חופש עטפה אותי. סוף סוף… התנשפתי בהקלה. כול גופי רעד מהתרגשות. הבטתי בגופתו שותתת הדם של האיש ששכב לצדי, על פניו הבעה קפואה של תדהמה וזעזוע עמוק, פיו פעור לרווחה ומתוך הפה ניגר שטף של דם ורוק. אני הרגתי אותו! סוף סוף! התחלתי לבכות, להתייפח, כול גופי רעד, דמעותיי המלוחות זלגו אל הרצפה והתערבבו בצואת הסוסים ובדמו של האיש, הרגשתי מטונפת, אני רצחתי בן אדם, אך עם זאת הייתי מאושרת כמו שלא הייתי מימי. אני חופשיה!
השארתי את הגופה מוכת התדהמה והגרזן לשכב על הרצפה ולהתרוקן מדם ועזבתי את האסם המטונף והארור, את המקום לו התרגלתי לקרוא בית בכמה השנים האחרונות, בית אותו חלקתי עם שאר חיות המשק של אותו האדם שכרגע הרגתי. וזה מה שהייתי בשבילו, עוד חיית משק… אבל אני לא סתם איזו חיה. לא יותר. מעכשיו אני בן אדם, ולא ארשה לאף אחד להתייחס אלי כמו שהוא התייחס.
התקרבתי לביתו של השובה שלי, הבית היה ממוקם לצד האסם, במרחק עשרות מטרים בודדים בלבד ממנו. המקום היה זר לי, השובה שלי מעולם לא הרשה לי להיכנס אליו, למעשה לא יצאתי מן המרתף בו הוא סגר אותי כמעט בכלל, למעט מבמקרים מיוחדים בהם הוא הוציא אותי מן המרתף המטונף והמסריח בו הייתי סגורה אל האסם, שם הוא שטף את גופי מן הטינופת שכסתה אותו באמצעות צינור השקיה ואז עשה בי את זממו.
דלת הבית הייתה פתוחה, זה לא כאילו שיש איזה מישהו באזור שעלול להיכנס ולגנוב משהו, הישוב הקרוב ביותר נמצא במרחק כמה קילומטרים מכאן. הרשתי לעצמי להיכנס אל תוך בית העץ הדו קומתי ולאחר גישוש שערך לי כמה דקות מצאתי את האמבטיה, שהייתה בקומה השנייה, במעלה מדרגות העץ חסרות המעקה. סובבתי את ברז המים והללו החלו לזרום אל תוך אמבט השיש ולמלא אותו. הושטתי את ידי אל תוך זרם המים, לבדוק את החום, המים היו חמימים ונעימים, לא יכולתי לבקש יותר מזה. חיכיתי שהאמבט יתמלא ולבסוף צעדתי פנימה, ההרגשה הזאת של מים שעוטפים את גופי בחום וברכות הנוזלית והעדינה שלהם הייתה חסרה לי כול כך… נשכבתי בנינוחות באמבט והטיתי את ראשי הטרוד לאחור, נותנת לכול המחשבות המציקות לי לפרוח באוויר, בעוד האמבט ממשיך להתמלא במים. הצואה, הדם והטינופת שכיסו את גופי התערבו במים הצחים והעכירו אותם, אך המים העכורים לא הפריעו לי, הייתי רגועה כול כך, סוף סוף… הייתי גם מותשת, אז נתתי לעצמי להירדם בעוד המים ממשיכים למלא את האמבט. הבטחתי לעצמי שאתעורר לפני שהמים יכסו את ראשי.