לא אנושי – פרק 2
פרק 2 – בלימוזינה
אחד מהארבעה כיוון עלי את הרובה שלו, שלפי דעתי היה גדול בערך כמו כף ידו, פניו נראו חסרי חיים, כמו בובה, בלא שום רמז לרגש.
"אתה בא איתנו" אמר אחד אחר, היחיד שם עם שיער בלונדיני קצר, בלעתי גוש שנתקע בגרוני והנהנתי, לא היה לי מוסג מה רצו ממני אותם ארבעה, אבל הייתי בטוח שמה שזה לא יהיה, אני לא אוהב את זה.
שניים מהם הלכו בראש, אני באמצע, ועוד שניים במאסף, זה שאיים עלי קודם באקדח הלך במאסף, והמשיך לכוון אותו לראשי.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, פחד נמהל בקולי, זה היה אמור להיות יום טוב, הכי טוב שלי, עשיתי את הנאום, גם הקראתי אותו ללא שום תקריות מיוחדות, הייתי אמור ללכת עכשיו הביתה, אבל לא משהו היה חייב לקרות!
הבחורים בשחור הובילו אותי אל מחוץ לבית הספר, אף אחד לא היה בשער, זה היה מוזר…
המשכנו ללכת עוד קצת ואז הבחנתי לאן הם לוקחים אותי.
זו הייתה מכונית שחורה מצוחצחת, לימוזינה שחורה ומצוחצחת, משהו שממש לא התאים לסיטואציה המוזרה הזו.
אחד מן השניים שעמדו לפני, בחור עם שיער ג'ינג'י, פתח לי את הדלת והשני, בחור עם שיער שחור הורה לי להיכנס לבפנים.
אף אחד מהם לא נכנס איתי למכונית, לא ידעתי למה, אולם הייתי בטוח שאני עומד לגלות.
החלונות של הלימוזינה השחירו אותה, וכשהדלתות נסגרו, שרר בה חושך מוחלט.
"אז אנחנו נפגשים סוף כל סוף" אמר קול קר ונחשי, לא הכרתי את בעל הקול הזה, ואחרי שהוא העביר בי צמרמורת גם לא רציתי להכיר.
"מי אתה ?" שאלתי את בעל הקול, הוא צחקק בצורה נחשית, נדחקתי לצד הרחוק ממנו "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, פחד התגנב לקולי.
"מה אני כבר יכול לרצות?" הוא שאל מלחשש, לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לשלוט ברעד שאחז בי, גם אם לא ראיתי הייתי בטוח שהוא, מי שהוא לא יהיה, נעץ בי את מבטו.
"אני לא יודע," אמרתי "אבל אני אגיד לך את האמת, אני לא ממש רוצה לגלות…" קולי רעד.
עיניי היו פקוחות לרווחה למרות שלא יכולתי לראות דבר.
הוא צחק, צליל קולו מילא את המכונית "אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, מתגבר על פחדי, בעל הקול הנחשי לחשש דבר מה בשפה שלא הבנתי, החלון הרחוק ממני נפתח מעט נותן למעט אור לחדור פנימה למכונית.
"לי אסור לספר לך, והאמת היא, שלא הייתי מקנא באיש שיאלץ לספר לך למה, לקחנו אותך" הוא אמר.
קולו היה עצוב טיפה, בדרכו הנחשית.
מעט האור שחדר למכונית נתן לי את היכולת לראות מעט ממנו.
הוא היה גבוהה, מאוד גבוהה, ראשו נגע בתקרת המכונית, וגילה לי ראש חסר שיער, קירח, הראש נראה כאילו הוא כוסה בקשקשים, מה שכנראה היה קשור לחושך של המכונית, כי אין סיכוי שזה היה אמיתי, זה היה מוזר מידי. עיניו של הברנש זהרו באור כסוף כאילו שהחזירו את האור שנכנס, זה כמובן היה טריק ללא כל ספק.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי, קולי רעד, אבל הפעם לא מפחד, אלא מדאגה, למה הם התכוונו, ולמה הם חטפו אותי, איזו מטרה הייתה להם, הרי אני לא יכולתי להועיל להם בשום דבר…
"כבר אמרתי לך… אסרו עלי לספר לך דבר…" הוא שלח את ידו ליטף את לחיי "אבל אני כן יכול לומר לך את זה, אני שמח שאתה עדיין חי…"
הסתכלתי עליו מבועט, וסילקתי את ידו מלחיי "מה? על מה אתה מדבר?! אף פעם לא ניסו להרוג אותי" אמרתי הוא הנהן, או לפחות נראה היה לי שזה מה שהוא עשה
"אני יודע" הוא אמר, וחייך, לא יכולתי לראות את שיניו, היה חשוך מידי.
"למה כל כך חשוך פה?" שאלתי אותו, הוא צחק
"אני יכול להאיר את המכונית, אבל רק אם תורה לי לעשות את זה, הם הורו לי לא לעשות דבר שעלול להביל אותך, אחרי הכול עדיין לא התעוררת…" מצחי התקמט במחשבות, לא הבנתי דבר ממה שאמר, כן הייתי ער, התעוררתי מוקדם היום, בחמש בבוקר.
העצירה של המכונית הייתה פתאומית. נזרקתי קדימה, בעל הקול הנחשי תפס אותי, הוא היה עדין, מאוד עדין, כאילו פחד שאשבר למגעו.
"הגענו" הוא אמר מלחשש…
"אנחנו "במעבדה" איפה שהם יעוררו אותך"
הפעם הייתי בטוח בכך, העיניים שלו באמת החזירו אור, זה לא היה שום טריק….
תגובות (2)
איזה מתחחח;)
לייק!
אני אוהבת את הסיפור כבר עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!
בבקשה תמשיכי מהר:)