מציאות אחרת חלק 3

אחרי שלוש שעות מייגעות של גביית עדות בתחנת במשטרה שחררו אותי בשעה שבע בבוקר הביתה ואפילו טרמפ לא הסכימו להביא לי אחרי הלילה המתיש הזה, אז אני תופס אוטובוס הביתה ולמזלי הרב אמא שלי עוד לא התעוררה אז אני מתגנב בשקט לחדר ומרוב עייפות פשוט נופל על המיטה ועוד לפני שאני מרגיש את המיטה אני כבר שוקע לשינה המתוקה שכל כך השתוקקתי לה.

אני שומע את האופנועים מתרחקים, אני זוחל בזהירות אחורה ובזווית העין אני קולט שהמקררים המהלכים הדליקו פנסים ולבשו סוג של משקפיים, בשנייה הראשונה אני תוהה למה להם ללבוש משקפי שמש בלילה ומיד זה מכה בי, אלה משקפיים תרמיים לראיית לילה ואני קולט שהם ממש לא צוחקים, זה עניין רציני ואם אני לא אפעל במהירות אני מת.

אני שומע הקלדות והמוח שלי מיד מסיק שזו אחותי על המחשב, אני פקוח לאט את עיני, הכל מטושטש וחשוך, אני מתרומם על המרפק וקולט שכבר ערב, אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה תשע בערב אז אני קם מוריד את הבגדים וזורק אותם לרצפה ושומע את אחותי ברקע גוערת בי על כך שאני מבלגן אבל אני מתעלם ממנה ונכנס למקלחת. אחרי חצי שעה של מקלחת אני מרגיש בן אדם חדש, אני בודק את הפלאפון ורואה כמה שיחות שלא נענו, רובן מאלכס אז חזרתי אליו, והוא עדכן אותי בתוכניות להערב, הוא אמר שכולם נפגשים היום במרכז אז אמרתי שאני אגיע באיחור. כמה שיחות היו מאחותי ומאימא שלי, אבל הן היו בבית אז לא טרחתי לחזור אליהן, ושתי שיחות בהפרשי זמן גדולים למדי היו ממספר חסום והייתה לי הרגשה שזה אותו מספר, וסמס אחד וממספר לא מזוהה שגם כנראה מאותו מקור שקיבלתי בשעה שמונה בבוקר.

ראיתי מספיק סרטים ותכניות הישרדות כדי לדעת שבמשקפיים תרמיים אני בולט כמו טיפת דיו שחור על דף לבן. אני מרגיש מבועת, מבולבל ומשותק מפחד מהמחשבה שרודפים אחרי חמישה ענקים עם נשקים אוטומטיים עם האמר ושני אופנועים, ולפתע אני מתחיל לפעול, כאילו הגוף שלי נכנס לאוטומט אני מתחיל להוריד את הבגדים ומתחיל להתגלגל באדמה הקרה, בהתחלה אני מבולבל אבל אז אני מבין שזה כדי להוריד את חום הגוף שלי ולבלוט פחות בשטח, אז אני לא מתנגד והמוח שלי מצטרף, אני מתחיל לחשב את המסלולים האפשריים מהמצב הנוכחי ומגיע למסקנה שבזחילה אין לי סיכוי לצאת מפה, לא חי לפחות, ואז אני נזכר בסכין שלי, התחלתי להסתובב עם אחת מאז שנכנסתי לעניין הזה, לא ממש הייתה לי ברירה, פעם קודמת כמעט ולא יצאתי שלם, במזל עברה ניידת סיור ונאלצנו להתפזר, אם לא הניידת בטוח הייתי נדקר באותו ערב, או יותר גרוע. אני מוציא אותה מכיס המכנס, סכין פרפר פשוטה עם להב באורך עשרה סנטימטרים, לא חשבתי שיצא לי להשתמש בה, חשבתי שאני אשתמש בזה להרתעה, המחשבה שאני אצטרך להשתמש בה עכשיו עוררה בה חלחלה ובהלה, ושוב הלב שלי חסר לפעום בחוזקה,היה כל כך שקט שכבר התחלתי לחשוש שהמקררים האלה ישמעו את זה.

"ראית משהו שלא היית אמור לראות, אני ארצה לברר את העניין איתך היום, תפגוש אותי באותה סמטה בשלוש הלילה, או שאני אפגוש אותך, את אחותך ואמא שלך אצלכם בבית הלילה, ואל תחשוב אפילו לפנות למשטרה כי איעלם מהבית שלך בדיוק כמו שנעלמתי אתמול." למרות ההלם שלי המוח שלי אוטומטית מפרש את המסר, הוא מכיר אותי, הוא יודע שיש לי אחות, ויודע מה אמרתי בעדות, המשטרה לא תעזור לי, הוא יודע איפה אני גר אם הוא יודע מה אמרתי בעדות, אני חייב להיפגש איתו אבל לא לבד, וחמוש, לפחות בסכין. בזמן שכל הניתוח הזה שוקע לאיטו, אני חושב לעצמי "במה לעזאזל הסתבכתי?"