מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 60

~~~נקודת המבט של אלה~~~

ניכנסנו לחדר הגדול שלנו במלון, זה מוזר בפעם אחת יש לנו לכל זוג חדר ופעם אחת חדר אחד ענק שבתוכו יש כמה חדרים, אבל אין לי כאן על מה להתלונן.
ברגע שראיתי את אביה יושבת לבד בשלוחן המטבח מצאתי את זה בתור הזדמנות מצוינת לדבר איתה סוף סוף על מה שקרה. התיישבתי בשקט ולאט מולה, אבל הראש שלה היה עדיין מונח לכיוון מטה, מסתכלת על עצמה מסשחקת עם האצבעות של עצמה, למרות שיכולתי לדעת שהיא הבחינה שאני נמצאת ומסתכלת עלייה. "לא יצא לנו לדבר" אמרתי והיא לאט לאט הסתכלה למעלה אלי. "אין על מה לדבר אלה" היא אמרה וניסתה לאלץ חיוך. "אני רק מוודאת שהכל בסדר איתך, זה הכל" חייכתי אליה גורמת לה לחייך חצי חיוך אמיתי ולהאנח. "אוקיי.. אז אני בסדר, הכל פשוט בסדר" היא חייכה, חיוך דיי מזוייף כמובן. ברור שהיא לא בסדר, אני פשוט אוציא את זה ממנה בעדינות… "את.. בטוחה?" שאלתי לאט לא בטוחה אם ללחוץ עליה להיפתח בפניי או לא. מה שלא ציפיתי זה שזה יקרה כל כך מהר, "אני פשוט מפחדת שזאיין יפגע מכל העניין" היא אמרה מהר בנשימה אחת כבדה. ניסיתי לחייך אליה חיוך מנחם כשתפסתי לה את היד על השולחן. "אני יודעת" אמרתי לה עם חצי חיוך. "אבל זאיין הוא ילד גדול והוא עושה את זה רק כדי לשמור עלייך. אין לך מה לדאוג, אני בטוחה שההנהלה לא תתן שמשהו רע יקרה לו" צחקתי טיפה והיא צחקה יחד איתי. ודווקא היה לי כיף לראות את החיוך שלה. "וואו אלה… את תהיי אמא באמת ממש טובה" היא צחקה גורמת לי לצחוק לעצמי. איפה אלה ה-חסרת אחריות, ל יודעת לקבל החלטות, לא מבדילה בין טוב לרע, ואפילו לא מצליחה לייעץ לעצמה אז בטח ובטח שלא לעזור לאחרים…? אולי באמת דיי התבגרתי והנסיון להצליח להיות אמא לא כזה רחוק ממני.

אביה ואני חזרנו לכיוון הסלון במרכז החדר שם כולם בעיקרון היו, הלכתי ישר לדניאל שעמדה ליד הספה ופשוט חיבקתי אותה כשאמרתי עם חיוך, "אני כל כך גאה בךךך!". היא חיבקה אותי בחזרה במבוכה ובבילבול. "גאה בי? על מה?" היא שאלה מבולבלת כשמשכנו אחורה מהחיבוק. "על מה שאמרת ללואי. אני נשבעת שהייתי בטוחה שתשקרי ותגידי לו שהוא עשה בחירה נכונה ואוליב מדהימה ובלה בלה.." הסברתי לה והיא ישר נראתה נלחצה לדבר על הנושא הזה. "אה, זה.." היא אמרה כאילו זה סתם משהו בכלל לא חשוב. "כן! זה!… דניאל את באמת צריכה להיות גאה בעצמך, אני שמחה שסוף סוף התמודדת עם הבעיות האלה" ניסיתי לעודד אותה אבל היא לא נראתה הכי מאושרת בעולם. "אז מה אלה?? אז ניפתחתי ללואי וסיפרתי לו את כל הרגשות שלי אליו. אז אמרתי לו כמה שאני רוצה לשנוא את אוליב אבל אני יודעת שהיא מיוחדת בגלל שלואי מוצא בה עניין ולכן אני פשוט לא יכולה לשנוא אותה! אז מה אם סיפרתי לו את כל מה שהכחשתי לעצמי עד עכשיו? שאני מקנאה ואני כועסת ואני עצובה ואני לא יכולה להגיד לו שלגור איתה תהיה בחירה שגויה בגלל שזה פשוט יהיה המעשה הכי אנוכי שאני יכולה לחשוב עליו..? אבל מה כל זה משנה אלה? הוא אמר לי שהוא מרגיש ככה אלי בחזרה? לא… הוא ניפרד מאוליב ואמר לה שהוא מצטער אבל הוא מחליט שלגור איתי זאת הבחירה הנכונה בשבילו? לא… אז מה בעצם זה משנה, הא אלה? זה למה אני לא מצליחה להיות גאה בעצמי. כל הדבר הזה היה פשוט מיותר ומבוזבז והייתי מעדיפה לשכב עם סתם בחור אקראי במקום" היא אמרה והתכוונה ללכת אבל תפסתי לה ביד וסובבתי אותה בחזרה אלי. המילים שלה פשוט נכנסו בי ולשנייה אחת הרגשתי את הכאב שלה. זה באמת קשה לראות את מי שאתה אוהב מאושר עם מישהו אחר…
"אבל זה לא עזר לך להרגיש טיפה יותר משוחררת? את לא מרגישה שירדה לך אבן מהלב?" קיוויתי שהיא תגיד כן, ממש ממש קיוויתי שלפחות קצת, אפילו ממש ממש קצת היא מרגישה יותר טוב לגבי מה שקרה. באמת קיוויתי שהיא תענה את התשובה הכי אמיתית שלה.
"לא אלה. את רוצה לדעת איך זה גורם לי להרגיש? זה גורם לי להרגיש מאוכזבת, אני מרגישה כאילו זה פתח לי את החזה בפני לואי ועכשיו כשהוא יודע שלי שהלב שלי ברשותו הוא יכול לשחק איתו כמה שהוא רוצה ואפילו לפגוע בו, בין אם הוא רוצה או לא. אני מרגישה נפגעת, ובעיקר מפחדת כי אני לא יודעת מתי הדקירת לב הבא תבוא" ועם כמה שהייתי בשוק ממה שהיא אמרה, לא יכולתי לעצור אותה מללכת שוב. ובלי ששמתי לב היא כבר לא עמדה מולי. וואו דניאל כנראה ממש אוהבת את לואי אם זה מה שזה גורם לה להרגיש. דניאל היא לא ממש טיפוס רגיש אז המילים האלה שיוצאות לה מהפה זה לא מובן מאליו בכלל.

חזרתי בחזרה קרוב יותר לכיוון הסלון כדי ליידע את הארי על התור. "הארי אני יוצאת" אמרתי לו כשלקחתי לעצמי את התיק שלי והתקדמתי לכיוון הדלת. "לאן?" הוא שאל מבולבל תוך כדי ששיחק עם זאיין במשחק אקסבוקס. "רופא, הריון, בדיקה.. מזכיר לך משהו?" שאלתי בצניות כשפתחתי את הדלת כבר מוכנה לצאת. "אהה.. כן זה, אוקיי תנהגי בזהירות". וואו, לא ציפיתי לתגובה כזאת מהארי. זתומרת לא שאני קיוויתי שהוא יקפץ אחרי או ישר יקפוץ במקום אבל פשוט אם לא שמתם לב יש להארי קטע רגיש בכל מה שקשור לתינוק ובדרך כלל הוא ממש מתעניין, רק הפעם זה היה נראה דיי שונה.
"אתה לא הולך איתה?" נייל שאל אותו וגם שאר הבנים נראו דיי מבולבלים, כנראה חשבו את אותו הדבר שאני חשבתי עליו. "אממ.. אה– לא, זה בסדר. תתקשרי אלי אם את צריכה משהו" הוא אמר לי עדיין לא מוריד את העיינים מהטלווזיה והבנים נראו מבולבלים ומופתעים בדיוק כמוני. אבל זה לא עצר אותי מלצאת מהדלת וללכת לכיוון המרפאה שהייתה לא כל כך רחוקה מהמלון שהיינו בו. כשהגעתי נכנסתי לקבלה שאין לי מושג איך אבל הם ישר זיהו אותי ואמרו לי בדיוק לאן ללכת, וככה עשיתי.
קיבלה אותי רופאה שנראתה נחמדה ומנוסה שהציגה את עצמה בתור התר. או דוקטור התר, לא משנה. בכל מקרה היא בדקה את התינוק כמו בערך בשאר הבדיקות שעשו לי. "הכל בסדר אלה?" היא שאלה אותי והציאה אותי מהמחשבות שלי. "הא? אהה.. כן" ניסיתי לחייך טיפה. "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות" היא אמרה והנהנתי. "את שותה קפה, אלכוהול במשך היום בדרך כלל?" היא שאלה אותי. "רק קפה, בבוקר בדרך כלל, למה?" שאלתי אבל היא התעלמה מהשאלה שלי והמשיכה לשאול אותי עוד שאלות. "האם איזה רופא נתן לך איזשהם כדורים להרגע או כל כדור אחר?" היא שאלה ודיי הייתי מבולבלת מכל החקירה הזאת. "לא, לא שידוע לי" אמרתי מתחילה להיות קצת פחות חסרת ביטחון. "את מרגישה צירים בכלל במהלך היום?" היא שאלה את השאלה שאני מקווה שהייתה אחרונה ולא הייתי בטוחה אם התשובה הנכונה היא כן או לא, אבל החלטתי שפשוט לענות בכינות. "כן, זה לא טיפה מוקדם מדי כדי להרגיש צירים?" שאלתי בלחץ מבולבלת. היא חזרה לשבת במקום שלה מול המחשב וקמתי מהמיטה והלכתי לשבת מולה. מחכה שהיא תגיד לי מה קורה איתי.

"תקשיבי אלה… התינוק שלך נמצא במצב הלם. כאילו שהוא לא 'מבין' באיזה חודש הוא נמצא" היא דיי מתחילה להלחיץ אותי וכל מה שחשבתי עליו זה כמה שאני צריכה את הארי כאן. ובכל הטיפולים הוא בא חוץ מהיום… "מה זה אומר? זה רע?" כי זה בהחלט נשמע רע. "אמ… כן, זה דיי רע. אני באמת לא יודעת איך להגיד את זה, בתחילת ההריון שלך, ממש בהתחלה. ייתכן ששתית קפאין או אלכוהול בכמות לא סבירה?" היא שאלה גורמת לי להיזכר מה באמת עכשיתי לפני 4-5 חודשים. הלב שלי התחיל לדפוק קצת מהר יותר כשהתביישתי לענות את התשובה הנכונה. "כן… אלכוהול" אמרתי כשניזכרתי ביום ההוא בבר בדיוק אחרי שסיפרתי להארי על ההריון. היא נאנחה טיפה אבל זה לא עצר אותה מלדבר, אני בטוחה שהיא בישרה לאנשים דברים גרועים יותר והיא כבר יודעת איך להיות אדישה למצבים כאלה, או שפשוט זה לא כזה נורא, אני מקווה… "התינוק שלך עלול למות–" לא ננתי לה להמשיך כי הלב שלי כמעט ונעצר באותו הרגע. התחלתי לגמרי להילחץ ולא ידעתי מה אני עושה עם בשורה כזאת עכשיו. הייתי כל כך לחוצה שאפילו לא חיכיתי להמשך שלה. "אלה תרגעי. עם כמה כדורים כל בוקר וערב, ואם תפסיקי לשתות את הקפה שלך כל בוקר. הסיכויים שזה יקרה ירדו בהרבה." היא ניסתה להרגיע אותי אבל זה לא ממש עזר. "תקשיבי. אני אתן לך מרשם לכדורים. אסור לך לשכוח לקחת אותם". "ברור שאני לא אשכח" הייתי חייבת שהיא תשמע את זה. זה התינוק שלי איך אני יכולה לשכוח אותו? הוא חי בתוכי! … "איפה האבא?" היא שאלה גורמת לי להזכר בהארי ואיך לאזעזל אני הולכת להודיע לו את זה… "הוא… לא יכל לבוא." שיקרתי שקר דיי לבן. "אני יכולה לשאול שאלה אולי טיפה חצופה?" היא שאלה וכרגע לא היה לי אכפת כמעט מכלום אז הנהנתי עם הראש. "זה נכון שהארי סטיילס הוא האבא של התינוק?" היא שאלה ודיי פחדתי לענות בהתחלה כי ממש לא רציתי שיתחילו עם הכתבות בעיתון והכל… אבל בכל זאת הנהנתי לאט ובדיוק פתחתי את הפה שלי במטרה לבקש ממנה שלא לספר ולהפיץ דבירם אבל היא כבר דיברה במקומי. "אל תדאגי, אני חתומה על הסכם, אסור לי פשוט ללכת ולספר על חייהם של הנשים כאן." כבר ידעתי בטח מה היא חושבת על הארי, שאני סתם עוד אחת מהזונות שלו והוא פשוט הכניס אותי להריון ועכשיו הוא משלם לי על טיפולים כי הוא מרגיש חייב או משהו בסגנון הזה ולא רציתי שמישהו יחשוב כזה דבר על הארי. "אני יודעת מה את חושבת… על הארי… זה לא ככה, בדרך כלל הוא באמת מתעניין בכל מה שקורה עם התינוק. רק הפעם– אני לא יודעת. אבל הארי באמת יהיה אבא טוב" גם אם אכפת לה או גם אם לא רציתי שהיא תשמע את זה. היא חייכה אלי לפני שקמה לתת לי חיבוק דיי מנחם. "אל תדאגי אלה, אני מקווה שיהיה בסדר. לפי איך שהארי נשמע אני דיי בטוחה שהוא לא ייתן לדבר כזה לקרות" הוא בהחלט לא. קיוויתי לעצמי כשהיא חיבקה אותי. יצאתי מהמרפאה קצת בהלם, דיי מפחדת. מה יקרה אם התינוק באמת ימות? הדחקתי לעצמי את כל המחשבות כי לא רציתי לחשוב על זה כשהארי לא ליידי. אני חייבת דבר ראשון לספר לו.

כשחזרתי הביתה, עדיין עם לב פועם חזק כל הדרך. הארי ישר התקדם לכיווני, כשכולו נמרח עלי. נותן לי נשיקות בצוואר ועל הפה. "הארי אני חייבת לדבר איתך" אמרתי לו בין הנשיקות שלו עלי. "בטח כל דבר" הוא אמר מפסיק לנשק אותי ומסתכל עלי מקרוב עוד כשמלפף את הזרועות שלו סביב המותניים שלי. "זה בנוגע לתינוק." אמרתי ובשנייה היידים שלו טיפה התחלשו וירדו ממני והפרצוף שלו השתנה, כאילו הוא לא ממש רוצה לדבר על הנושא הזה. "אהה.. זה, אממ.. האמת אני דיי עייף, אולי אנחנו יכולים לדחות את זה לפעם אחרת?" הוא אמר ועמדתי שם דיי מופתעת. האמת שדיי הכנתי את עצמי לתגובה שלו או משהו כזה. "זה דיי חשוב הארי" אמרתי לו אבל הוא לא היה נראה שממש התייחס לזה שזה חשוב. "לילה טוב אלה" הוא פשוט נתן לי נשיקה מהירה על המצח והלך משם לכיוון המיטה. מה לאזעזל הלך כאן עכשיו? אני באתי והתכוונתי לספר לו שהתינוק שלו כנראה גוסס, והוא פשוט עייף מדי כדי לדבר על זה עכשיו?? מה קרה להארי הפרנואיד וזה שאפכת לו מכל תזוזה והתקדמות של ההריון??

באמת הייתי ממש מופתעת. גם בצהוריים וגם עכשיו… הא..?