۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 14
"רק לצאת מהתא.. רק לצאת מהתא." אלו היו המחשבות שהיו בראשי בזמן המופע; היציאה מהבמה, והכניסה חזרה לתאים.
זה נשמע כל כך קל, אבל גם כל כך מסוכן. יותר מסוכן מקל, למען האמת. אבל כבר נדרתי את נדרי- ואני לא יכול להפר אותו. וכל הדרך מתחילת ההופעה, ליבי נשא רק תפילה אחת.
שהפעם יהיה מוצלח.
אתם מבינים, בהופעות הקודמות לא היה עד כדי כך הצלחה מסחררת, עד כדי שכל תיירי הקרקס ישבו ויחגגו על בקבוק שמפניה. אבל זה בדיוק מה שנזקקתי לו כדי לבצע את המשימה.
בתום המופע, עצמתי חזק את עיני, מקווה לשמוע תשואות מרעישות אוזניים. הו, בבקשה, בבקשה שהפעם יהיה טוב.
נשמתי עמוק וזקפתי את אוזני בחשש. לזמן קצר מאוד.
לשמחתי, הקהל של פיאנצה היה קהל אוהד ומתלהב בקלות ומכל דבר. אנשים קמו על רגליהם, מכאו כפיים וזרקו זרי פרחים ומטבעות. התשואות נמשכו לזמן ארוך מאוד, ואני ידעתי שהפעם, סוף סוף- הצלחנו. ומהר מאוד התיירים של קרקס הגהינום הזה יתנפצו משמחתם- כמגיע להם.
הוחזרנו לתאים, האדרנלין תוסס בתוכי. הסתובבתי מהר לעבר נועל התאים, וכעת המנעול עניין אותי יותר מכל דבר אחר.
באמת, זה היה המנגנון הכי פשוט שיש.
היה צריך להזיז מקל ברזל הצידה כדי לנעול, ובדיוק לצד השני כדי לפתוח. איך לא עליתי על זה כבר קודם.
הנועל הלך והאור הדלוח באורווה נכבה.
כולם כבר נרדמו אחרי עשרים דקות. גם מייק נחר, לשמחתי.
הבטתי לצדדים היטב ונעמדתי על רגליי.
הלכתי אחורה שלושה צעדים ונעצרתי. הפחד גדל בי לפתע יותר מתמיד, ולרגע הבנתי משהו…
אם אני יוצא מהתא הזה- אין יותר דרך חזרה, אני חייב לבצע את הבריחה.
אבל אם זה דווקא הזמן הלא נכון לעשות זאת, המצב יהיה רע יותר מאי פעם.
ובכלל- אתה יודע לאן תוביל אותם? ומה יקרה אם חלק מהחיות לא יאמינו לך ולא ירצו לצאת!?
שקעתי עמוק בתוך כף המאזניים הזאת, אך לבסוף גמלתי החלטה בליבי.
נאנחתי.
◊ ◊ ◊
אמבר ישנה בעמידה, שינה ללא חלומות. הרבה זמן שהיא לא יודעת מה לעשות.. לו לאחרונה עבר חוויה טרגית קשה מאוד, ויותר ויותר סוסים זכרים מנסים לחזר אחריה. המופעים הופכים ללא פשוטים, ככל שהיא גדלה- וזה מעייף אותה מאוד.
היא ידעה שאסור לה לשחק יותר מידי עם הגורל שנקבע לה, ומה הוא הגורל שלה באמת? האם היא נולדה ועד סוף חייה היא תחיה ותמות בתור סוסת קרקס? האם זהו באמת יעודה בחיים? היא הצטערה מאוד על המחשבה הזאת.. אך נאלצה להשלים עימה. הרי לא ייתכן שמשהו ישנה את הגורל; היא כבר הפסיקה להאמין בזה מזמן..
קולות של דפיקה קשים ומתכתיים העירו אותה לפתע משנתה. היא זקפה את ראשה באיטיות; ולמרות שזה נראה לה משונה- ישבן מפוספס עמוד מול דלת הסורגים של תאה, ובעט בו.
היא פערה עיניים ולרגע חשבה שהיא חולמת.
הבעיטות לא פסקו עד שהדלת נפתחה בבת אחת. היא נבהלה וקצפה אחורה.
הישבן הסתובב ולא אחר מאשר לו עמד מול התא הפתוח. מחייך חיוך גברי והחלטתי.
"שנצא לטיול, גברתי?" הפנתי את כתפי לעברה, כאילו מוכן שתשלב זרועה בזרועי.
אמבר לא ידעה איך להגיב, אך מצאה את עצמה מקפצת סביבי באושר אין קץ.
"ידעתי שלא תשכח אותי.." היא לחשה וחיכחה את לחייה בלחיו.
"אז לאן הולכים?" היא התרגשה.
"חכי רגע, הפעם זה לא רק שנינו." הבטתי בה, דרוך.
"אני לא מבינה" היא הייתה מבולבלת.
התחלתי לנוע לעבר אחד התאים "היום יש לנו הזדמנות פז לברוח ולצאת לחופשי! כולנו! מהר תעזרי לי לפתוח את המנעולים!" הדגמתי; שתי בעיטות לעבר מקל הברזל, וזה עף הצידה והתא היה פתוח.
הסוס המופתע, שמח למזלו הטוב ויצא למסדרון האורווה.
"אז קדימה! תעזרי לי לשחרר את כולם!"
"רגע אחד.." היססה אמבר "אתה רוצה להגיד לי שאנחנו הולכים לשחרר עכשיו את כל החיות של הקרקס? במשך כל הלילה?"
"לא ממש," פתחתי עוד מנעול "אם נעשה זאת במהירות וביעילות- עוד לפני הזריחה לא נהיה כאן!!" לחישה רמה.
אמבר הביטה בי, ללא חיוך. מעט המומה.
אך בבת אחת היא זינקה באוויר בצחוק מתגלגל, ומיהרה לנשק אותי על קצה חוטמי.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך כל כך??" היא לחשה, בלט בלט והתאפקה לא לצחוק בקול רם מרוב התרגשות ואושר אין קץ.
"אבממ.. אני מניח.. כן" הסמקתי
אמבר זינקה שוב וצהלה.
"ששש… אסור שישמעו אותנו!" הסברתי בעוד סוס נוסף יצא מהתא.
"קדימה! סוסים! עזרו לנו!" לחשתי לכל הסוסים החופשיים, שלמדו את הטריק מהר מאוד.
ובאמת, תוך שתי דקות, כל האורווה הייתה בחוץ, מתהלכת אחרי.
"אממ..בסדר, אמבר והסוסים, לכו לשחרר כל חיה שתוכלו, עדיף שתתחילו בקופים! הם יכלו להיות שימושיים בפתיחת מנעולים! אבל זכרו לשמור על שקט!"
"ולאן אתה תלך?" דאגה אמבר.
"אני. אני אחראי על האריות" נשמתי עמוק.
סוס אחד בלע את רוקו.
כן, ידעתי מה עומד לבוא לפני, אבל זה בהחלט היה יכול להיות שווה את זה.
"ניפגש כאן" שמעתי את התיירים משיקים כוסות יין וצוחקים. "עוד שעה"
אמבר הינהנה בראשה, והתחילה לדהור אחרי שאר הסוסים.
עמדתי קצת במקומי, דן בעתיד לקרות, עוזר אומץ, ואז לקחתי את ארבעת רגליי ופניתי אחורנית, לעבר מכלאות האריות…
תגובות (0)