חלום של מלאכים 33

הבוקר עלה לאט. השמש עולה לה, מתחילה לחמם כל דבר אפשרי וצובעת את השמיים באלפי גוונים של צהוב וכתום. מצמצתי בעיני בישנוניות. B וC עדיין ישנו. רו ישנה בפתח המערה ולצידה גופו של שי. אני לא יודעת מתי היא הלכה לישון. היא בטח נשארה עד מאוחר כדי לנסות להציל אותו.
קמתי בזהירות, נתמכת בעמוד ענן קטן שיצרתי לעצמי מהאוויר והתקרבתי אליה. עיניה היו פקוחות ונשימתה היתה יציבה וערנית.
"בוקר," היא אמרה לי מבלי להפנות מבט.
"כן… בוקר," עניתי. התיישבתי בזהירות לידה. משום מה הרגשתי צורך לדבר עם מישהו, לא משנה על מה או מי זה, העיקר לדבר.
"את יודעת, אמא שלי אמרה לי פעם שאם אוהבים מישהו באמת, כל דבר יכול לקרות, רק צריך… להקשיב ללב." היא הביטה בי בעיניה הקטנות.
"להקשיב ללב?" שאלה.
"כן, נכון שאם תניחי את ידך על הלב ותתרכזי תוכלי לשמוע את הפעימות? אז זה נקרה להקשיב ללב. ללמוד להבין אותו, להרגיש; תנסי את זה." נראה שהיא הבינה למה התכוונתי וניגשה אל שי, הופכת אותו על גבו. היא הניחה את ידה על חזהו. שמתי לב שהפעם היא הניחה אותה במדויק, על המקום הנכון. הילה קטנה התחילה להתערפל סביב היד שלה, חודרת אל תוך חולצתו. האוויר התחיל לזהור, וכך גם שי. חייכתי לי בשקט.
'היא מצאה את הפתיל שלי' חשבתי. "רו," הנחתי את ידי על כתפיה, מחזקת אותה ומעניקה לה קצת מכוחי.
הכל קרה בתוך שניות – למרות שבמבט לאחור הכל היה בהילוך איטי- גופו של שי רעד בפתאומיות לרגע, ואז נרגע. עיניו רפרפו והוא פקח אותם, משפשף אותם בישנוניות. "מה… מה, איפה אני?" הוא ראה את רו בוהה בו במבט מופתע ואז היא קפצה עליו בחיבוק.
"אתה חיייי!!!" צרחה, קרוב מידי לאוזנו. אישוניו רטטו וראשו קרס על כתפה.
"מה קרה?!" אמרה רו בפחד.
"אני חושבת שהצרחה שלך עילפה אותו." נסוגתי לאחור והפנתי את ראשי לבנים. "אני הולכת להעיר את שני אלה, את בינתיים תוציאי אותו מפה ותנסי לתרץ לו משהו כשהוא יתעורר, בסדר?" היא הנהנה.
התקדמתי אל עבר השניים. "היי, ישנונים, הגיע הזמן לקום." הם רק התהפכו לצד השני והתעלמו ממני.
ניסיון שני.
"הייי, נו קומווו !!"
אין תגובה.
ניסיון שלישי.
"הי, הי B, רוצה לקום?" לחשתי בעדינות באוזנו. רעד קל עבר בו, כנראה הקול שלי חדר לו לחלום או משהו. הוא התהפך לכיוון שלי -חזרה- ופגש בפניי מולו. "אההה!!" צעק וקפץ ממקומו. הוא החזיק את ידיו מולו ואחת הסתירה את פיו. פניו היו אדומות מעט.
'מעניין על מה הוא חלם…'
"בוקר טוב גם לך," אמרתי בגיחוך ולקחתי צעד אחורה. הוא התיישב במקומו והשמיכה שלו נפלה ממנו. הסבתי את פניי במבוכה. "הו, מצטער…" אמרתי ושלח את ידו אל החולצה שלו שנחה לידו. "פשוט, היה חם מאוד בלילה…" הוא סיים להתלבש ונתן מכה קלה בכתף ל C שישן לידו. "אחח, מה, למה…" נשמע מלמול ואז C קם גם הוא.
"קדימה, יש דברים שצריך לדון בהם." אמרתי, טיפה בדרמטיות ופניתי משם, נותנת להם זמן להתארגן.
"אוקי, אז הנער חי, אנחנו הולכים היום למשימה למצוא אותם ואת רוצה לבוא איתנו, ואת שואלת אותנו אם זה מקובל עלייך?"
"בדיוק." עניתי.
"מעולה, בסדר ולא." ענה לי B באותו טון קול.
"אני לא מבינה מה הבעיה שאני אבוא איתכם? אני המפקדת שלכם! אתם לא יכולים להחליט לי!" התרגזתי.
"אנחנו אומרים את זה כי-"
"לא! אני באה בכל זאת!"
"כי אנחנו לא רוצים שתיפגעי! זאת לא סיבה טובה מספיק?" אמר B פגוע. היה שקט לשנייה.
"ב-בסדר ניצחתם… אני מקווה לטובתכם שאתם חוזרים לי חיים. ותחפשו את Z ותבקשו ממנו לעזור לכם. תגידו לו שאני אמרתי… כהחזר על אתמול." הם הביטו בי שנייה אך אני הלכתי משם לפני שהם ישאלו מה קרה.
רוח קרה נשבה והעיפה את שערי לאחור. הצטמררתי לרגע. 'אתה יודע, אני כבר לא יודעת מה לעשות אם עצמי, כשהמכשפה אמרה שאני… ושהורי מתו, אני ממש נשברתי. מה יהיה איתי עכשיו? ולמה אני מלאכית? אולי פשוט כדאי לי למחוק את זיכרונותיהם ולחיות מחדש בכוכב הזה…' מחשבותיי העגומות העסיקו את מוחי ולא שמתי לב לשני הבנים שיצאו והלכו להם, מבלי לומר דבר. העזיבה אתמול של F E ו D ממש הוציאה את הרוח מהמפרשים של כולם. השקט הזה מעצבן אותי מיום ליום. אני לא יכולה ככה יותר.
"תן לי שנייה, רק לשמוע את קולך. תן לי זמן, פתח את הדלת מעבר לחשיכה…" אמרתי את הלחש. זוכר? זה היה אחד הימים ההם שדיברנו, והפעם בחרת דמות דיי מוזרה, אני חייבת לציין…