להתגבר

13\8\13
הייתי ילדה רגילה, נועם, בת 14, נערה בשלבי ההתבגרות…. הורים שמציקים מדי פעם, אחים, חברות אמת.
מה לא הייתי עושה בשביל לחזור לזמן ההוא, שהכול היה כל כך קליל ופשוט. למה זה לא יכל פשוט להישאר ככה? אבל לא, החיים זה החיים ורק הקב״ה יכול לשנותם כרצונו.
אבל למה הוא עשה לי את זה? למה הוא חרב את עולמי ועולם משפחתי? מה עוללנו? שמרנו את מצוותיך כהלכה, כיבדנו בן אדם את חבירו. לך זה לא היה מספיק. מה עשינו רע?
זה קרה ביום הארור ההוא, בדיוק לפני שנתיים, היום ששינה את חיי מהקצה אל הקצה.
הוא התחיל בבוקר שטוף שמש לקריאותיה של אמי לקום, משפחת וסרמן התכוננה לצאת לחופשה באילת, לא הפסקנו לחשוב על החופשה הזאת שבועיים מכבר.
ארגונים אחרונים, דחיסת בגדים, סגירת ריצ׳רצ׳ים על מזוודות, ויצאנו לדרכינו!
שבוע באילת שהתכוננו לנצל כמו שצריך.
היו שעתיים שקטות של נסיעה.
כל אחד בעצמו. אחותי הגדולה, רונית, התעסקה באייפון ושמעה שירים באוזניות החדשות שקנו לה ליום הולדתה ה17 האחרון. טמיר, אחי הקטן בשנתיים שיחק עם מאיה, שהייתה בת 3. ויניב בן ה7 שיחק עם מכונית הצעצוע שלו. ההורים היו באמצע שיחה קולחת וברקע נשמעו צלילי הרדיו.
ואז זה קרה, מה שאני זוכרת לפני שאיבדתי את ההכרה היה קול של התנגשות, עפר, פחד, וכאבים בצוואר.
ניסיתי לצעוק אך לשווא, לא הצלחתי להוציא קול מפי. כעבור כמה זמן הגיעו אמבולנסים, אלונקות וצוותי החייאה.
התנגשנו במשאית שסטתה מדרכה.
על המקום קבעו את מותם של אבי ושל טמיר.
כולנו התפנינו לבית החולים במצב אנוש. מצבה של מאיה רק הלך והדרדר עקב פציעה קשה בראש, עד שגם את מותה קבעו, עוד באותו היום.
לא האמנתי שזה קורה לי… סיפורים כאלו שמעתי רק בעיתונים ובחדשות.
קיוויתי שאני יקום כבר מהסיוט זוועות הזה.
אבל זה לא קרה, זאת הייתה המציאות.
בכיות שלי, הזזת אלונקות מחדר לחדר, קרובי משפחה וחברים מבוהלים. סחרחורת תקפה אותי ואיבדתי את הכרתי בפעם השנייה באותו היום.
התעוררתי לקולה העדין של אחות שהביאה לי את ארוחת הערב למיטה.
פקחתי את עיני באיטיות, עדיין באותו סיוט, מצאתי את עצמי בחדר בבית החולים, הקירות בצבע אפור, חלון ממוסגר, ריח חזק של תרופות. עד היום אני לא סובלת את הריח הזה.
חוץ ממני היו עוד 3 ילדים על מיטות לצידי, אחד מהם דיבר עם קרוב משפחה כנראה, אחד ישן והאחרונה קראה ספר.
״איפה המשפחה שלי?״ שאלתי.
״נועם, יש לנו כמה בשורות לא נעימות לבשר לך…״ היא אמרה לי. בלעתי את רוקי. ״אביך, טמיר ומאיה נפטרו, אמך במצב קשה, יניב נפל לקומה ורונית משותקת ברגליה״
״אני רוצה לחזור הביתה, להיות בבית עם כל המשפחה שלי!״ צרחתי בכל קולי.
הילד שישן התעורר, הילדה שקראה ספר, הפסיקה לקרוא והפנית את תשומת ליבה למה שקורה והילד וקרוב משפחה שדיברו, השתתקו מיד.
״נועם, מתוקה, זה בלתי אפשרי״ ענתה האחות.
לא רציתי להיות שם! רציתי רק לברוח, לרוץ ולרוץ.
״אני רוצה הביתה״ השתוללתי בחדר, זרקתי שוקולדים שקיבלתי מחברים על האחות, מעכתי זרי פרחים שקיבלנו מקרובי משפחה.
האחות לא ידעה מה לעשות, אני לא נרגעתי, מילות העידוד שלה לא עזרו אפילו במקצת.
כעבור כמה דקות היא יצאה מהחדר, נשמתי עמוקות, שותפי לחדר הסתכלו בי המומים. החדר לא נראה טוב. שוקולד מרוח על הרצפה, הקירות והמיטות. פרחים מפוזרים בכל עבר. אגרטלים שבורים, מים על הרצפה.
לא היה אכפת לי ממבטיהם. חזרתי למיטה ונרדמתי.
עוד פעם קולה הנעים של האחות העיר אותי, לאחר 10 דקות של שינה.
״נועם, תכירי את פנינה, היא הפסיכולוגית של מחלקת הילדים שלנו.״
פנינה הושיטה את ידה ללחוץ את ידי, ידה נשארה מושטת באוויר, לא לחצתי אותה.
היא הורידה את ידה באיטיות. ״לא רוצה פנינה! אני רוצה לראות את יניב ואת רונית! עכשיו!״ צעקתי.
״אני רק רוצה לדבר איתך רבע שעה ואחר כך אביא אותך לחדרם…״ אמרה פנינה. ״בסדר?״ משהו בהבעת פניה כשדיברה, ובמבט הטוב שלה, שיכנע אותי.
הלכנו לחדר בקצה המסדרון, פנינה ישראל, היה כתוב על דלתו.
החדר היה מואר במיוחד, הקירות היו בצבע תכלת מרגיע. פנינה התיישבה על כורסא אפורה באמצע החדר והורתה לי לשבת ממולה, על ספה ארוכה באותו הצבע של הכורסא.
גלגלנו שיחה ארוכה על החיים שלי בכללי, על המשפחה שלי, ואז עברנו לאסון, אמרתי לה איך אני מרגישה, הוצאתי את כל העצב המהול בכעס. כל השיחה הזלתי דמעות. פנינה נתנה לי כמה טיפים איך להתמודד עם הכאב והסבירה לי את מצבנו החדש בבית.
יניב בקומה, לא יודעים מתי הוא יקום או אם זה יקרה בכלל, מאוד חשוב לבקרו כל יום ולדבר איתו, הוא שומע כנראה. רונית תמשיך ללכת לבצפר אבל אצטרך להסיע אותה בכיסא גלגלים הלוך וחזור.
דודים שלנו, שרה ויאיר, שלא הצליחו להביא ילדים בעצמם יהיו לנו להורים חדשים ויגורו איתנו.
פנינה התחילה לפרוש בפני את חיי החדשים, את כל האחריות שמוטלת על כתפיי.
לאחר מכן הלכנו לראות את רונית, היא שכבה במיטתה, ישנה.
רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק חזק, רונית התעוררה אט אט, וכרכה את זרועותיה סביבי. בכינו זו בחיקתה של זו.
10 דקות של בכיות בלי לומר מילה, הבנו אחת את השנייה.
ידעתי שהיא הבן אדם הכי קרוב אלי מעכשיו. המשפחה הקרובה היחידה שנותרה לי.
ניגבתי את דמעותיי, ומשכתי באפי ״בואי איתי ועם פנינה לראות את יניב״ אמרתי לה.
״מצטערת, הרופא אמר שאני צריכה להישאר לנוח פה״ אמרה רונית. ״אולי אצטרף אליכם יותר מאוחר״.
״בסדר״ אמרתי וקמתי ממיטתה.
הלכנו לחדר של יניב.
בדרך עברנו בקיוסק קטן וראיתי שם מכונית צעצוע קטנה בצבע אדום, הוצאתי את השקלים הבודדים שהיו בכיסי וקניתי אותה. המשכנו לעבר חדרו.
ציונורת היו קשורות לגופו הקטן, הוא התנשם בכבדות ועיניו היו פתוחות למחצה.
״יניב״ בכיתי, ורצתי לחבקו, נזהרת לא לנתק את אחד מהצינורות בבקשת האחות.
יניב לא זע ולא התעורר.
ביקשתי מפנינה ומן האחות לתת לי איתו כמה רגעים לבד, הן הסתכלו אחת על השנייה, הנהנו וצעדו לעבר הדלת, ״אני אחכה לך בחוץ״ אמרה פנינה וסגרה את דלת החדר אחריה.
״יניב״ קולי נשבר. הוא דמם. ״אני יודעת שאתה שומע אותי" המשכתי. דיברתי על הפחד שלי על החיים החדשים שמצפים לנו, על המטלות, האחריות, הקשיים. גלגלתי שיחה בה רק אני מדברת במשך 20 דקות. סיימתי וחיבקתי אותו תוך כדי דמעות:״אני אוהבת אותך יניב״
הנחתי על השידה לצידו את מכונית הצעצוע נישקתי אותו בלחי והתכוונתי לצאת מהחדר כאשר רונית נכנסה אליו עם כיסא גלגלים ופיליפינית. ״באת״ אמרתי בשמחה. ״כן״ היא ענתה.
״מה שלומו?״
״בסדר, אני חושבת…״ עניתי.
רונית סימנה לפיליפינית שתשאיר אותנו לבד וזו נענתה.
רונית התגלגלה לעבר מיטתו של יניב ונשקה לו על לחיו.
״תשירי איתי את השיר של אמא?״ שאלה.
״בסדר" עניתי.
שרנו בדמעות, מדי פעם מחבקות אחת את השנייה ולסרוגין את יניב.
בסיום השיר נכנס הרופא של יניב ואמר שאנחנו צריכות לצאת מכיוון שהוא צריך לנוח.
יצאנו מהחדר.
ככה התחילו החיים החדשים שלי, השתחררנו מבית החולים, למדתי להסתדר עם רונית והכיסא גלגלים. ביקרתי את יניב יומיום. התרגלתי להוריי החדשים. אבל עדיין כל ערב הגיעו הדמעות הגעגועים למשפחה שנפטרה והשאלות לקב״ה מדוע.
שנה וחצי עברה ככה, עד ליום ההוא.
זה היה יום רגיל, קמתי לבית הספר, התלבשתי, צחצחתי שיניים ולקחתי את רונית לבית הספר.
צלצול, שיעור חשבון כפול, הפסקת אוכל, שיעור הסטוריה ואנגלית, הפסקה. הטלפון שלי צלצל ועל הצג היה כתוב שמה של שרה. עניתי.
״נועם״ היא אמרה על סף דמעות.
״מה קרה?״ שאלתי מבוהלת.
״התקשרו אלינו מבית החולים לפני חצי שעה, יניב התעורר, הוא התעורר!!!״ היא אמרה.
הייתי בשוק לכמה רגעים וחזרתי אליה:״וואו! זה מדהים! אני בדרך עם רונית לבית החולים״ אמרתי וניתקתי.
רצתי בשמחה לכיתתה של רונית בישרתי לה את הבשורה המשמחת וגילגלתי אותה מהר מהר לכיוון בית החולים, נכנסנו בשעריו הגדולים והמוכרים והגענו לחדרו של יניב.
הוא היה ער, עיניו היו פקוחות ושרה ויאיר דיברו אליו. סיפרו לו את הזוועה והוא עיכל.
מיד כשראה אותנו חייך וקם לחבקנו, אך ללא הצלחה. הוא עשה שני צעדים ונפל.
האחות עזרה לנו להקימו ולהחזירו למיטתו. ״לאט, לאט״ אמרה האחות. ״שלב אחרי שלב״.
לקח ליניב כמה חודשים לחזור להיות ילד רגיל, אוכל, שותה, ישן, הולך.
הוא חזר לבית הספר, חבריו קיבלו אותו בשמחה.
הוא עזר לי במטלות בבית, עזר לרונית.
עד היום הוא תלמיד מצוין וילד למופת.
————————————–
33\8\13
ידיעות אחרונות:
"יניב וסרמן בן ה28 קיבל אתמול את פרס מפעל החיים על הארגון שהקים למען משותקי רגליים״
״ראית?״ קראתי לעבר יניב כשענה לצלצול הטלפון ב7 בבוקר.
״מה, מה קרה?״ אמר מבולבל.
״כתבה ראשית בידיעות אחרונות!״ אמרתי. ״מהר, לך תסתכל!״ וניתקתי.
שמתי במהירות את חלוק בית החולים ויצאתי לעבודה. במשרדי עמדה לה התמונה שאני כל כך אוהבת, אני, יותם, ושלושת ילדינו בבילוי באילת.
אילת הזכירה לי את האסון מהעבר הרחוק, ועיני הבריקה.
—באותו הזמן במשרדה של עורכת הדין המוכרת והמצליחה—
״אני אעשה את כל המאמצים כדי לשכנע את השופט לעשות משפט חוזר״ דיברה בטלפון.
מזכירתה נשמעה מהחדר השני:״יש לך שיחה בדיבורית 2״
״שנייה יש לי ממתינה״ אמרה לאיש מעבר לקו.
״אני מייד חוזרת אלייך… ואל תדאג אני אעשה את כל מה שביכולתי״ הבטיחה ועברה לשיחת הממתינה.
״משרדה של עורכת הדין, רונית וסרמן, שלום״ אמרה ומבטה נפל על הכתבה הראשית של עיתון ידיעות אחרונות.
חיוך נפרש על פניה.