לילה שקט..

הלכתי.. פשוט הלכתי.. לא ידעתי לאן ולאיפה.. רק הלכתי.. הירח לא זרח.. הכוכבים לא חייכו.. הכל היה שקט וערפלי מאז אותו היום אני ככה… מסתובבת אין מוצא.. ואין דרך חזרה…
נעצרתי .. אני בוהה באוויר החם.. שמתעטף סביבי.. חונק.. אבל מרגיע.. שמחבק.. אבל מפחיד..
כל כך שקט יחסית לרחוב הראשי של העיר.. פה ושם אני שומעת קולות צחוק.. ותקווה.. וחושבת לעצמי.. כמה מזמן לא צחקתי ככה.. לא הרגשתי מלאת תקווה לעתיד הקרב והמפחיד..
אני בודדה.. הולכת ברחובות ללא סיבה.. אנשים בודדים.. עוברים.. ממהרים הם כאילו דוחקים בהם לחיות.. כאילו מחרכים אותם להרגיש ולאהוב.. הם לא מעריכם כלום.. רק אחרי שאתה מאבד הכול.. אתה מרגיש כמה הכל היה חשוב.. האנשים האלו מסתכלים עליי.. נגעלים ממני.. כאילו אני ערומה.. כאילו יצאתי מבור של זבל ושל סבל.. רק אני חושבת.. למה הירח לא מופיע? למה הכוכבים לא מחייכים יותר?
מאז אותו היום.. הכול השתנה… ועכשיו נשארתי לבד… לעד…