התבוסה
אני רצה במסדרונות, מודעת לכך שאני לא אבוא בזמן, שאני לא יספיק. אני ממשיכה לרוץ. אי שם מופיעה דלת באורך פלא. מבלי להביט לאחור אני פותחת ונכנסת-ומסתבר שזאת הייתה טעות. החדר קטן. אין בו אמצעי מילוט. אין בו חלון. או אפילו קיר להתחבא מאחוריו. אני לכודה.
והוא יודע את זה.
אני נצמדת לקיר. אבל זה לא יעזור לי. הערפל הסגול מתחיל להשתחל לחדר, והאוויר יוצא מראותיי. אני מנסה לנשום אך ללא הועיל. אני מושיטה את ידי, מחפשת אחיזה בקיר שמאחורי. אבל זה מאחור מידי.
ואני מתחילה לשקוע. לשקוע עמוק בתול הערפל. העיניים שלי נסגרות. והוא צוחק צחוק מרושע.
"ניצחתי אותך. פתיתה קטנה." הוא לועג לי.
ואני מנסה להגיב. אני מנסה לצעוק עליו. להגיד לו שאין זה הסוף. שאני עוד ינצח אותו.
אבל אני לא מצליחה. אני שוקעת. שוקעת עמוק. והכול מתחיל להתכהות.
***
הסיוטים רודפים אותי. הם מגיעים אל נשמתי ומנסים להשחיר אותה. לתפוס אותה. להרעיל אותה. להכריח אותה להודות בתבוסה. אני מנסה לברוח. אני מנסה להתרחק. אך ללא הועיל. הם רבים מידי.
מבעד לצללים הוא מופיע, זקנו השחור ועיניו המרושעות נועצים בי את מבטו הקר.
"אז מי ניצח, פתיתה קטנה?" הוא שואל ורוכן לכיווני. ריח נשמתו נוגע בפניי.
ואני מפחדת. אני לבד.
"א-אני י-ינצח אותך." אני מגמגמת אך הוא רק צוחק צחוק מרושע.
"אני זה שתמיד מנצח." הוא אומר. "תמיד! חה! חה! חה!"
***
אני צורחת מכאב. אני נאנקת. אני בוכה. הדמעות בכל מקום. אני כבר לא חזקה. אני חלשה. הוא מפעיל את הכישוף והכאב שוב בכל הגוף, אני מחזיקה את ראשי. צורחת. יורדת על ברכיי ונאנקת. אך הכאב לא יוצא.
דמעות של כאב על פניי והוא שואל שאלה אחת קטנה.
"אז מי ניצח פתיתה קטנה שלי?תגידי לי. מי ניצח?"
הכאב חזק מידי. אני לא יעמוד בזה. אני לא יצליח. אני יודה באשמה והכול יגמר. כל הכאב. כל הפחד- אם רק יודה בזה אם רק אומר שהוא ניצח.
אני מרכינה את ראשי. בעיניי ניכרה התבוסה.
"אתה." אני לוחשת. "אתה ניצחת."
תגובות (2)
יש פה כמה מילים שנבלעו שימי לב
* בתוך אבל ככה את כותבת מאוד יפה ואוו זה גרם לי לצמרמורות
אהבתי מאוד ^-^
מדרגת 5
אוהבת שרית
בעתיד כותבים אספיק ולא יספיק.
אני אספיק והוא יספיק. הבנת? חוצמיזה אהבתי ! בלעת כמה מילים. -.- כמו שכתבו מעלי. העלתי סיפור חדש ^.^ מחכה לעוד סיפורים ממך =>