החיים האמיתיים- פרק 26 :)

"שלו.. שלושה ימים?!" גמגמתי.
"כן, שלושה ימים. אין טעם להתעסק בזה את ערה עכשיו." הוא חייך חיוך מאולץ.
"מה?"
"אני פשוט לא מצליח להבין את זה.. שאלתי את הבחור הזה, ג'ייסון?"
"כן," הנהנתי. "הוא החבר שלי." אמרתי בחצי חיוך.
"כן, שאלתי אותו לגבי זה אבל הוא כעס וטען שזה לא ענייני, אז אולי את תוכלי להסביר לי?"
"להסביר מה?"
"להסביר את העובדה שירו בך, והגעת אלינו מחוסרת הכרה אבל בלי כדור למרות שלא היה פצע יציאה. כלומר הכדור נכנס אל הגוף, פגע באחת הכליות אבל הוא איננו." הוא דיבר בלי אוויר!
"כי הוצאתי אותו." אמרתי בקלילות, כאילו זה מובן מאליו.
"איך?!" הוא שאל, המום.
"עם פינצטה." אמרתי, לא מבינה את ההלם.
"בת כמה את?" הוא שאל. מה לעזאזל הקשר??
"19.." עניתי בהיסוס.
"לאו הגענו, ילדות בנות 19 יודעות להוציא כדורים!!" יש לי דז'ה-וו.
"זאת לא הפעם הראשונה שעשית את זה נכון?" מאיפה הוא יודע?? שתקתי.
"אשלי דברי, אני צריך לתת תצהיר למשטרה ואני חייב לדעת הכל"
"לא," אמרתי נואשת. "זו לא הפעם הראשונה.."
"מי לימד אותך לעשות את זה?"
"אני.. איכשהו פשוט ידעתי, האדרנלין והלחץ הדריכו אותי." אסור לי לדבר על מייקל.
"טוב.." הוא אמר מבולבל.
"תנוחי, אני אלך לחפש את החבר הזה שלך." פתאום הפלאפון צלצל. זאת אלי, ואוו כמה שהתגעגעתי אליה. אפילו לא ידעתי את זה עד עכשיו.
"אלי!!" קראתי.
"אשלי מייגן, את מוכנה להסביר לי לאן לעזאזל נעלמת??" לא ידעתי מה לעשות, לספר לה??
"אני? נסעתי לבקר את לירוי בבסיס, למה?"
"דאגנו לך!! אני וקאלי השתגענו מדאגה."
"אני בסדר," הרגעתי אותה. המשכנו לפטפט וג'ייס נכנס לחדר.
"טוב אני מבין שאתן משלימות פערים וכל זה, אבל אסור לדבר כאן בפלאפון." משהו בו היה מוזר.
"טוב אלי, אני חייבת לסגור. נדבר, בי."
ג'ייס התקרב אליי אבל לא יותר מדי, משהו בעיניים שלו היה מרוחק. הוא היה מוטרד, כאילו הוא מסתכל עליי ורואה דרכי. הוא איתי בחדר אבל המחשבות שלו מסיחות את דעתו.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.
"אני בסדר, ואת?" הוא מלמל בשקט.
"ג'ייס תסתכל עליי!" הוא הביט בעיניי והסיט את מבטו שוב.
"הוא רוצה שאני יהרוג אותך, הוא אמר שאם לא הוא יהרוג את שנינו." הוא אמר בשקט, מבוייש,עדיין לא מסתכל עליי.