החבר שלי הוא חייזר פרק 23

הסרט לא מעניין אותי, אני חושבת על אריק, נטרה ומרלת'ה-אן. הסרט לא מעניין אותי למרות שהו7א האהוב עליי.
אמי חוזרת מהמטבח היא מחזיקה בידה קערת פופקורן גדולה.
אני לא נוגעת בפופקורן אני חושבת על אריק.
אני ואימי יושבות בשתיקה, אימי מעיפה מבטים קצרים לעברי ואני בוהה במסך הטלוויזיה כשמחשבותיי נודדות למקום אחר. למישהו אחר.
"מה זה?" שואלת אימי וקוטעת את מחשבותיי. "את שקטה היום."
אני מחייכת ולוקחת קצת פופקורן הוא יבש וחסר טעם.
"זה הבחור ההוא?" שואלת אימי. "הזה שהיה במכונית?"
אני מחייכת בטיפשות. "לא." אני אומרת. "מה פתאום?!"
"את לא יכולה להסתיר ממני כלום." אומרת אימי ומניחה את הפופקורן על השולחן. "אני אימא שלך." היא מחייכת ומסדרת את השיניים התותבות.
מזה אני דואגת. אני מלמל לעצמי.
"מה?"שואלת אימי ומביטה בי, היא כנראה שמעה אותי.
"אני לא אמרתי כלום." אני אומרת ומחזירה את פניי לסרט. אני בוהה בטלוויזיה וחושבת על אריק.
לנה לעזאזל אני חושבת רק עליו?!
מישהו מניח את ידו על כתפי. אני מסתובבת במהירות וכל האוכל נשפך.
"הי. הי. זאת רק אני." אומרת אימי ומרימה ידיים. "רק אני."
אני נושמת עמוק, יורדת על הברכיים ומתחילה להרים את הפופקורן.
למה אני חושבת על אריק? למה אני חושבת רק עליו?
לא הייתי צריכה להישאר. הייתי צריכה ללכת! הייתי צריכה לעזור לו!
אני מחזירה את הקערה למקום, חוזרת לספא וממשיכה לבהות בטלוויזיה.
"אימי.." אני שואלת כעבור כמה דקות. "כשאת הכרת את אבא שלי..גם את.."
אימי משלימה את המשפט. "חשבתי עליו כל הזמן? כן. אני מניחה. למרות שהמצב שלך יותר גרוע משלי."
"כן." אני לוחשת. "בהרבה."

הימים בבית נותנים לי זמן לחשוב. ואם זאת להתגעגע, אט אט אני מבינה שיש לי רגשות כלפי אריק. מה שגורם לי לדאוג. לפחד. כי אם לאריק יש גם רגשות כלפי הא אני יצטרך להשתנות בשבילו? האם אני אהיה חייבת לעבור לעולם שלו? האם בכלל נוכל להיות ביחד? ואם אין לו רגשות כלפי?
ומה אם הוא אוהב את נטרה?

"מותק!" קוראת אימי מהמטבח. "מותק אני הולכת לעשות קניות!"
אני לא עונה.
אימי מציצה מהמטבח? "אמילי? הכל בסדר? את נראית..חיוורת.."
אני לוקחת כוס סודה מהשולחן וגומרת את הכוס בלגימה אחת.
אני מכחכחת בגרוני. "כן." אני אומרת. "כן אני בסדר.. מה רצית, אימא?"
"אני הולכת." היא אמרה. "אני יחזור ביעוד שעה. שימי את המפתח מתחת לשטיח במקרה ותרצי גם את ללכת."
אני מהנהנת. למה בכלל חזרתי לכאן?!

התחלתי לקבל את תחושת הזמן בחזרה עברו כבר שלושה ימים ולא שמעתי מאריק, אני מציצה בחדשות, באימיילים (נתתי לאריק הא האימייל שלי לפני שהלכתי.), יושבת ליד הטלפון ומחכה.
ביום הרביעי הכל משתנה באחת.
אני קמה בבוקר ניגשת אל המטבח ולוקחת סכין כדי לחתוך את החלב. כשאני פותחת את המגרה, אני מבחינה בצל גדול. אני מזיזה את עיניי ומבחינה בצללית אדם. אני לוקחת סכין קצבים ומסתובבת בפראות.
"מי אתה?" אני שואלת והולכת צעד אחד קדימה. "איך נכנסת לכאן?"
"נו באמת." אומר הבחור. "חשבתי שיש לך חוש ראייה מפותח אני אבא של אריק."
אני נדרכת באחת. "מה אתה רוצה?" אני שואלת.
"מישהו די פשוט." הוא אומר ונוקש באצבעותיו. הסכין מתעופפת מידי ונתקעת בקיר שליד. אני הולכת צעד אחד אחורה. למה לעזאזל השארתי את האקדח בחדר השינה?
אני מושיטה את ידי לאחור מגששת ומוצאת כוס זכוכית אני מתופסת אותה בידי.
אבא של אריק או מי שזה לא יהיה פותח את הפה כדי לדבר. אך אני מהירה ממנו. אני מטיחה את הכוס בפניו ומתחילה לרוץ לכיוון החדר שלי. לכיוון האקדח.
שנייה לפני שאני נוגעת בידית, אני קופאת במקום ללא יכולת לזוז טאו לנשום.
אבא של אריק מגיח מאחורי.
"כמו שאמרתי. משהו די פשוט." הוא אומר ומחייך בזדוניות.