למה אתה לא פה ?

הוא חיבק אותי כל כך חזק. חיבוק ששומר שאני לא אלך,
אבל היה מאוחר מדי. השתחררתי מזרועותיו בידיעה שאני אראה אותו שוב, וזה יכאב אבל הוא עוד יחזור..
הוא חייב לחזור.
אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל מה שקרה, אחרי שסלחתי הוא לא ילך שוב נכון?
זה לא הגיוני.. אז הוא הלך,
אבל הוא חייב לחזור ! כי אם הוא לא יחזור..
מי יפנק וידאג, ומי ישמור ומי יאהב? הוא היה הכל בשבילי ורק רציתי שידע.
אז כתבתי לו הכל במכתב, סיכנתי הכל רק כדי שידע אבל לא קיבלתי תשובה.
לא קיבלתי תשובה, כי לא היה ממי.
כי הוא נעלם, נלקח ממני ככה סתם.
בלי התראה ובלי סיבה פשוט ככה הוא הלך.
ושוב כעסתי ושוב שנאתי ואהבתי בו בזמן, כי למה לו להסתפק בי אם יש לו את כל העולם?
אז נכנסתי לחדר וצרחתי ובכיתי והוצאתי את הכל.
והלכתי ונשכבתי דמייניתי את הקול.
אותו הקול שנמצא איתי תמיד, גם בעבר וגם בעתיד.
לתת לו ללכת זו לא אפשרות. זה אנוכי ולא יפה אבל כזו האנושות.
להחזיק בו רק עוד קצת, להיזכר ולא לשכוח- כמה הוא שמר עליי והעניק לי כח.
עוד שעה, דקה, שנייה רק לחזור לחיבוקו ושיחזור בחזרה.
וכל מה שקרה קרה באשמתי כי אם הייתי מתעקשת הוא היה פה איתי.
רק כמה מילים הייתי צריכה להגיד והוא היה פה איתי לתמיד.
והאגו עצר ועכשיו מאוחר, והסליחה נעלמה והכעס חזר.
'אם רק היית אומר !! היית נלחם ולא מוותר..
היינו ביחד, חיים ושמחים. אבל בחרת ללכת להשאיר אותי כאן.
בעיה גדולה לעולם קטן. אם רק היית אומר, אולי היית חוזר.
אבל אותו המשפט שחוזר ונשנה..
"את הנעשה אין להשיב"- זה נכון כי הזמן לא יחזור לאחור, אבל בלב תמיד ישאר החור.
הריק שחסר, החתיכה שנעלמה מהפאזל של עוד לב בתוך המשפחה,
אז תודה וסליחה אני אוהבת אותך, רק חבל שלא אמרתי שהיה לי אותך.'