'דיו שחורה על מחברת שורות' פרק שני

'אף פעם לא פתחתי את מחברותיה של אמי.
אף פעם לא העזתי לפתוח אותן.
פחדתי ממה שאגלה כשאפתח אותן.
פחדתי לגלות מי הביאה אותי לעולם.
פחדתי מכך שאהיה קשורה אל אמי בקשר שהוא מעט יותר מקשר דם.
פחדתי לגלות את האמא שלא הכרתי.
לא ראיתי.
לא שמעתי.
אך תמיד אהבתי.'
רעש פתיחת דלת הכניסה קטע את כתיבתי.
אוי לא.
מהר הכנסתי את המחברות ויומני אל תוך המגירה ועשיתי את עצמי עושה שיעורים.
"אני אף פעם לא אבין אם את תמיד עושה שיעורים איך הציונים שלך נשארים תמיד על קו הממוצע"
קולו של ג'ון נשמע מאחוריי גבי, טון קולו מעט נמוך ונימתו צינית, אך ידעתי שהוא באמת תוהה על כך.
"אני משחדת את המורים שיעשו זאת כדי ששאר התלמידים לא יקנאו בי" אמרתי מתלוצצת, אך בתוכי, נאנחתי בעצב. שנאתי להסתיר זאת מג'ון, אך איזו כבר ברירה יש לי? לספר לו שאף פעם לא זרקתי את המחברות של אמי?
הוא ישבר.
ולא יכולתי לתת לזה לקרות.
משכתי בכתפיי לנוכח הבעתו הצינית. הוא רק גיחך, יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו.
לאחר מספר דקות פתחתי שוב את המגירה והחזקתי את המחברות בידיי.
מיששתי אותם מספר פעמים, קירבתי אותם אל חזי לכדי חיבוק.
זה היה פתטי. אני יודעת.
אך רק כך יכולתי לתת חיבוק לאמי.
או בעצם לחלק נסתר ממוחה שחגג על שורות הדפים.
כעבור מספר דקות בהן המחברות נשארו צמודות ללוח ליבי, הכנסתי אותן אל תיקי הכחול כהה.
תמיד לקחתי אותן לבית ספר. תמיד.
כל פעם שתלמיד זה או אחר החליט שהוא צריך 'בידור' הייתי שולחת לו קללה עסיסית ומתחמקת אל שירותי הבנות.
תופסת תא זה או אחר ומחבקת את המחברות מנסה לא להרטיבן בדמעותיי.
כאשר הכנסתי את המחברות שמתי לב למשהו משונה, משהו ש..נעלם.
מהר מאד ספרתי את מספר המחברות שהיו בידיי וכשזה אישש את חששותיי הפכתי את כל התיק.
אך היא לא הייתה שם.
המחברת היחידה שאי פעם פתחתי.
המחברת היחידה שאת סודות אמי נתנה לי.
היחידה שעברתי איתה את הגבול הבלתי ניראה.
איננה.
בעודי בוכה בשקט כדי שג'ון לא ידע, שתי מילים צרחו בראשי.
'אמא' .'איננה'. שוב ושוב ושוב. נשכבתי במיטתי מכסה את גופי ומנסה להירדם
'אמא'. 'איננה'.
'אמא'. 'איננה'.
'אמא'. 'איננה'.
'אמא'. 'איננה'.
'אמא'. 'איננה'.
'אמא'. 'איננה'.
בעודי מרגישה את גופי שוקע אט אט אל תוך עולם השינה מילה נוספת מצטרפת לצווחות שבראשי.
'אמא'. 'איננה'.
'שוב'.