קצת שונה – פרק 2

"תראו מי החליטה להראות את הפנים שלה" אמר ראיין בחיוך שטני והתקרב עם גופו אל גופי בכל צעד קטן שעשה הרגשתי איך ליבי מתחיל לפעם מהר יותר וגופי לא עומד בלחץ ומתחיל להזיע.
בלעתי את רוקי בכבדות מחכה לצעד הבא שיחליט לעשות.
"היום בהפסקה השנייה מאחורי הספרייה, כדאי לך להיות שם" ירק לעברי והסתלק מהאזור כאילו מעולם לא היה.
עמדתי באזור קפואה , לא יכולתי לזוז מהפחד וכמובן המוח שלי לא עזר לי ולחיץ אותי עוד יותר במחשבותיו כמו, מה יקרה שם?, שוב פעם ירביצו לי עד דם?
הצלצול נשמע בכל רחבי בית הספר והמוני תלמידים החלו לנוע אל עבר כיתותיהם מה שהעיר אותי וגרם לי לחזור למציאות העגומה.
החלטתי להתעלם מהכל ופשוט לא לחשוב על זה.
נכנסתי אל הכיתה במהירות וישבתי בפינה שלי לבד.
הדקות עברו במהירות, השיעורים התחלפו והנה ההפסקה השנייה הגיעה לה.
התלמידים כבר יצאו מהכיתה ואני נותרתי שם אחרונה מתלבטת אם ללכת או לא אך ידעתי שאם אני לא ילך המצב יהיה גרוע בהרבה יותר.
התחלתי להתקדם לעבר הספרייה ובמוחי מריצה מחשבות רבות , חיוביות אך זה לא הולך לי כל כך והמחשבות השליליות החליפו את מקומן.
תמיד שנאתי את זה שאנשים מחליטים על אחרים שיש להם כוח עליהם תמיד זלזלתי בזה אבל עכשיו אני מבינה שזה קורה אי אפשר לעשות הרבה, הרי איך ילדה קטנה כמוני יכולה להתגונן לפני 5 בנים?
ובלי שהבחנתי בכך עמדתי מולם בשקט לא מוציאה מילה מפי מחכה לצד הראשון מהם.
"אני רואה שהגעת" גיחך והביט בי במבט שנאה
לא ידעתי מה לענות אז פשוט שתקתי וחיכיתי שזה יגמר.
"מה קרה בלעת את הלשון?" אמר גסטין חברו הטוב של ראיין
התעלמתי משאלתו ושאלתי "מה אתה רוצה?"
"קיבלת אומץ?" אמר ראיין מופתע והתקדם לעברי.
הרגשתי את הלחי שלי בוערת ואת דמעותיי מתחילות לטפס על גרוני.
ושנייה אחרי זה החל להכות את כל גופי שלא יכל לעמוד יותר ופשוט צנח על הקרקע.
כיסיתי את הפרצוף שלי באמצעות ידי והתקפתי לצורת עובר מקווה שהרגע הזה יעבור כבר.
הרגשתי איך גופי שורף כבר לא יכולתי יותר, עוד מכה אחת וגופי ישבר.
הצלצול הוא מי שהציל אותי הפעם, למזלי.
"אני מקווה שתלמדי לפעם הבאה" אמר וירק על גופי שהיה מונח על השביל הצר והם החלו ללכת מן האזור מותירים אותי לבד שדמעות זולגות מעייני , שגופי בוער ומדמם מן המכות שלהם אך הכאב הנפשי התעלה על כך.