חלום של מלאכים 31- פותחים את שערי גן-העולם
היה שקט בחוץ. כיוון שהערב ירד, ואני התחלתי בלחש, השמיים נצבעו בערבוב צבעים נועז. למרות עיני העצומות יכולתי לחוש במבטם של Z ורו שהפסיקו מעבודתם לרגע, ובמבטם המשתאה של חבריי מאחוריי.
הרגשתי כאילו אני עוצרת את הזמן.
כדור לבן התחיל לגדול בין ידי, ואז התעצם לכדי עמוד אור ענק.
"… תן לי את כוח לשמור על השוויון, אני מעניקה לך את כוחי, רוחי. תן לי לראות את המעבר, את מה שאחרים לא רואים, אני מעניקה לך את…" המשכתי למלמל את הלחש. הרגשתי איך גופי מתרוקן מאנרגיה ורגליי מאיימות לקרוס, אך בכל זאת המשכתי. האור התעצם עוד יותר והילה גדולה של אור לבן בוהק נוצרה סביבי, כאילו היא מגנה עליי מפני משהו. השמיים מעלינו התכסו בצבע סגול חזק כשעמוד האור יוצר נקודה לבנה במרכז. קצת יותר רחוק משם היה הערבוב בוורוד אדמוני. האופק נשאר בצבע אפור-שחור, צבעי הלילה הרגילים.
"… תן לי לחזור על המקום ממנו באתי, פתח למעני את שערי גן-העולם!" קראתי את השורה האחרונה בקול רם, צעקני. ידיי עשו כמה תנועות ואז הנפתי אותם אל עבר השמיים. האור התפוצץ ברעש עז ורוח חזקה הכתה בכולנו. עמדתי במקומי בלא ניע בעוד Z הגן על רו בגופו, וכך עשה גם D. מדרגות כסופות ירדו מתוך הענן. הרוח שכחה מעט.
"זה הזמן," אמרתי מבלי להפנות מבט לעברם. "אתם צריכים ללכת עכשיו לפני שהשערים יסגרו." רגליי התכופפו מעט אך ההילה עדיין הייתה סביבי, בוהקת בעוצמה כך שאיש לא היה יכול להתקרב אליי. Dפרש את כנפיו והחזיק את חבריו. הוא היה חזק, בטחתי בו שהוא יוכל לעמוד בזה. הוא החל לעלות במדרגות, ספק עף ספק מטפס.
"D," קראתי בשמו כשהיה קרוב לסוף. הוא לא הסתכל עליי אך נעצר. "אתה מלאך טוב, ואני מבטיחה למלא את הבטחתי. אני אדבר איתה כשאחזור, עד אז, שמור על עצמך שמה." לקחתי כמה נשימות. "קדימה, לא נשאר לי עוד כוח להחזיק את השער פתוח." הוא סיים לעלות והביט בנו בפעם האחרונה.
"אנחנו גאים להכיר אותך!" "נלחמת מעולה!" "תשמור עליהם…" נשמעו קריאות מלמטה. הייתי בטוחה שאני רואה דמעה זולגת מעיניו, וחיוך רחב ומגושם מעט. "הייה שלום." זו היתה האימרה האחרונה, ואז הוא נעלם.
האור הזוהר שיצא מתוך השערים התחיל להיעלם, ומהדרגות התחילו להתמוסס לאט גם הם.
אט אט הכל התחיל להיעלם. הסגול של השמיים דהה והכהה ומהר מאוד חזר להיות בצבע הרגיל של שמי הלילה. כשהטיפה האחרונה של ההילה סביבי נעלמה, רגליי קרסו מהתשישות. ידיים חזקות החזיקו אותי וקול עמוק אמר לי שהכל יהיה בסדר. הייתי כל כך עייפה שלא הצלחתי אפילו לזהות את הקול. יד עדינה הגישה לי כוס מים. לגמתי מהם בשקיקה והחזרתי את הכוס ליד שהביאה לי אותה. "A, למה… למה אני לא מצליחה לחדור אליו?" זה היה קולה של הבת הנוספת בחבורה, רו. היא אמרה את דבריה תוך כדי בכי שהיה צרוב בכאב עז. גופי עדיין היה נתון בידיו של זה שהחזיק אותי. "את רוצה להציל אותו?! רו, תגידי לי למה את רוצה להציל אותו?" קולי היה חלש אך היה בו הרבה אומץ ונחישות. לא פחדתי שהיא תעשה לי משהו.
"כי… כי… כי הוא חבר שלי ואני רוצה להגן עליו… והוא לא עשה כלום והוא אדם טוב והוא חמוד וטוב ויפה ומצחיק ואני לא רוצה שהוא גם ימות לי…" היא אמרה בנשימה אחת. יבבותיה התגברו והיא נאחזה בשולי שמלתי. "ואני אוהבת אותו ואני רוצה שהוא יהיה איתי. מי יהיה איתי כשאתם תלכו?" היא קברה את פניה בשמלתי ודמעות זלגו מעיני. הבטתי סביבי בחיפוש אחר Z ואחרי כמה דקות הכתה בי ההבנה שהוא בעצם זה שמחזיק אותי. אודם קל עלה בלחיי. פתחתי את 'השדר המוחי' שלי והתחלתי לדבר איתו.
'היא תצליח עכשיו, נכון? ראיתי אותך מלמד אותה…'
'הכל בסדר, היא רק צריכה תמריץ קטן.'
שמעתי את קולו אומר בראשי והייתי בטוחה שחיוך קל עלה על פניו.
'תוריד אותי קרוב אליו,' ביקשתי ממנו והוא עשה כדבריי.
התקרבתי אליו עוד קצתו הנחתי את ידי על ליבו. עצמתי את עיניי, מגששת באפלה אחר חוט החיים שלו. פקחתי אותן, אך כל שראיתי היה שחור, ואז קצה חוט קטן, כחול. הנעתי את ידי שהיתה על ליבו קצת לכל כיוון ונעצרתי. "אגניס" נשמעה לחישה מפי ולאחר מכן הוצת קצה החוט. להבה קטנה כחולה ניצבה לה שם, דוממת. ניסיתי לקום אך גופי קרס שוב מהתשישות וזא'ד הרים אותי שוב.
"רו, את היחידה שיכולה להציל אותו. אם רצונך שהוא יחיה, את צריכה להשקיע את כל מה שיש לך, כל טיפת רגש, כוח, הכל. אחר הוא ימות. ימות סופית." אני יודעת שדבריי לילדה אולי היו קשים מעט, אך הם היו המציאות.
"כן!" היא אמרה בנחישות. מבט רציני עלה על פניה וידעתי שעכשיו היא תצליח.
"טוב, עכשיו אני חושב שמגיע לי התגמול המובטח." אמר Z באגביות והתחיל ללכת.
"אתם יכולים להיכנס בינתיים למערה, תכינו לעצמכם לאכול, אנחנו כבר נבוא." אמרתי להם.
ראיתי ש B נשאר שם לעמוד עוד קצת לפני שנכנס למערה.
היינו שוב באותו מקום שהוא גרר אותי אליו מקודם. הוא הניח אותי על האדמה שמה ונעמד בפרופיל לעברי. "אז מה אתה רוצה בתור "תגמול"?" שאלתי אותו. כשהוא הביט בי לפתע שמתי לב שפניו היו סמוקות מעט. "קרה משהו?" שאלתי והתקרבתי אליו מעט. הוא נרתע קצת. "אני… אני יודע שאת כבר שונאת אותי, ואני מניח שאת עוד יותר אחרי הבקשה שלי, אבל…" הוא התכופף והתיישב לידי כשיד אחת שלו נשענת על האדמה והיד השנייה שלו מציירת צורות בחול. שיערו השחור היה רטוב מהמים.
"Z? בכל אופן, מה הבקשה שלך? קר לי ואני עייפה מעט…"
"אני מצטער," הוא אמר בפתאומיות והניח את ידו על לחי. שפתיו נגעו בעדינות בשפתיי. לשפתיו היה טעם של מים מלוחים מעט. הייתי קפואה במקומי למרות שבפנים הרגשתי שגופי נמס. הוא התנתק ממני כעבור שנייה קלה, מביט בי מחייך, ונעלם.
אתם מבינים, בשביל בני האנוש זה בטח נורמאלי מקרה כזה, איך למלאכים לא. מגע בין שני המינים אסור, אלא אם הם משפחה, ארוסים או שזה מקרה חרום.
אך המקרה עם Z לא היה דבר מכל אלה.
עיני נשארו המומות ופי פתוח מעט. לא ידעתי מה אני צריכה להרגיש. מצד אחד תמיד חשבתי שאני שונאת אותו, אבל אולי זה לא שנאה…
'למה אני מנסה למצוא תירוץ בשביל להצדיק אותו?!' חשבתי בהתגוננות.
הבטתי למקום בו הוא היה לפני דקה וראיתי את מה שהוא צייר. זה היה לחש פשוט שנועד להעביר דברים/גופים ממקום כזה לאחר. הוא בטח חיכה לרגע שאחרי הנשיקה והעלים את עצמו.
הנחתי את ידי על פי והתחלתי לחזור למערה. כל הדרך חשבתי מה אני אעשה. אני רק מקווה שהצבע שלי לא השתנה עדיין.
תגובות (1)
אההההההההההההההההה הם התנשקו!!!תמיד ידעתי שיש כימיה ביניהם!!
מצטער שלא קראתי את הפרק הזה עד עכשיו.לא ראיתי אותו!אני לא מאמין!חתיכת פספוס
><
אבל עכשיו קראתי אותו ואני רץ לקרוא את הפרק הבא ^ ^