לרקוד – פרק 31 (1D)

מתחיל מנקות המבט של אור, ואחרי הכוכבית משל נייל .

סגרתי אחרי את דלת העץ של חדרה של אביה אחרי שהתפרקה בפעם הראשונה בין ידי, כבר הבנתי לבד מה קרה , זאין פגע בה .
השארתי אותה לבדה והלכתי אל הסלון הדירה הקטנה , בגדיי מעט רטובים אחרי שאביה חיבקה אותי , גשם שוטף הציף את כול ניו יורק הגדולה .
התיישבתי על ספת העור השחורה בסלון מביטה על הקיר במבט אטום ופשוט חושבת , נייל עלה למחשבותיי. אין שנייה שהוא לא במחשבותיי .
מאז אותו הערב, אותו הערב שנתתי לו את הלב שלי על מגש של כסף , וסמכתי עליו בעניים עצומות שלא יהרוס אותו .
הפלאפון שלי צלצל שיר עמום שבקושי זכרתי את שמו והוצאתי אותו מכיס המכנס שלבשתי .
חיוך אוטומתי עלה על פניי כשראיתי את השם של נייל על המסך .
-״היי״ עניתי לשיחה וחייכתי .
-״היי״ שמעתי אותו מחזיר מהצד השני של הקו .
שהכרתי אותו חשבתי שהוא סטוציונר והדבר היחידי שמעניין אותו זה לזיין בחורות אבל משום מה הוא שונה , שונה איתי . כנראה ששינתי אותו לטובה .
-״רוצה ללכת לאן שהוא?״ שאל אותי מהבעד השני של הקו .
-״בגשם הזה?״ שאלתי מופתעת מביטה אל החלון , רואה את הגשם ניתז על הזכוכית וממשיך לשטוף את הכול מהכול.
״גשם לא יעצור אותי, במיוחד לא שמדובר בך״ אמר וגרם ללבי להחסיר פעימה ולתחושה טובה להתפשט בכול גופי.
חיוכי ירד כשהבטתי קדימה לדירה ועייני נתקלו בדלת חדרה הסגורה של אביה, אני לא יכולה לנטוש אותה , לא עכשיו .
-״נייל , אולי נדחה את זה לפעם אחרת , אביה זקוקה לי״ אמרתי לו , שקט צורם נשמע מהבעד השני של הקו למשך כמה שניות ארוכות שניראו בעייני כמו נצח שלם .
-״בטח אני מבין , תמסרי לה ד״ש , אני ידבר איתך מאוחר יותר״ אמר ומיהר לנתק את השיחה לפני עוד שהספקתי לענות .
״ביי?״ מלמלתי יותר לעצמי מאשר לנייל שכבר הספיק לנתק את השיחה . כמה שאני אוהבת את נייל , אביה זקוקה לי .
המשכתי לבהות במשך דקות ארוכות בדלת חדרה , היא לא תקום , או תצא משם בזמן הקרוב , אני יותר מידי מכירה אותה ואת ההתנהגות שלה .
קמתי לאט מהספה , צועדת על המרצפות הקרות אל עבר המטבח , מביטה על השעון הגדול התלוי בסלון , השעה קרוב לאחת בלילה .
נכנסתי אל המטבח הקטן המחובר לסלון, והרתחתי את המים בקומקום החשמלי, ׳זה הולך להיות לילה ארוך׳ נאנחתי ביני לבין עצמי והוצאתי כוס זכוכית עבה מאחד ארונות המטבח מעץ בהיר .
שופכת לבפנים אבקת קפה בטעם לוז אגוזים כמו שאני אוהבת , עצרתי לרגע הכפית עוד תלויה באוויר שעלה לי רעיון איך לנסות לרומם את מצב הרוח של אביה , סיכוי קלוש אבל אפשר לנסות .
שלפתי כוס זכוכית עבה נוספת עם ידית כמו שאביה אוהבת ולבפנים שפכתי את אבקת הנס שהיא מסרבת להיפרד ממנה.
המים החמים רתחו בקומקום החשמלי ושפכתי לתוך כוסות הזכוכית , מוסיפה סוכר ומערבבת עם הכפית הכסופה .
הנחתי על מגש את הכוסות עם הקפה וצלחת קטנה ועגולה המלאה בעוגיות וקוראסונים שונים .
לקחתי את המגש והלכתי אל עבר חדרה של אביה , משעינה את המגש על יד אחת ופותחת את הדלת , כשעובדים בבית-קפה רוכשים מיומנויות עם קפה ומגשים .
היא עדיין ישבה באותה פוזה ליד הקיר , רגלייה מחובקות בחיקה והדמעות ממשיכות לזרום לאיטן על לחייה השזופות .
כאב לי לראות אותה כול כך פגועה , זה פשוט מרט את עצביי וגרם לתחושה מוזרה ואחרת להציף אותי לרגע קל .
״אביה … הכנתי לך נס״ אמרתי לה , קולי שקט ויציב . מעודד בטיפה , היא אפילו לא הרימה את מבטה לעברי .
נאנחתי שוב ביני לבין עצמי . ׳זה הולך להיות לילה ארוך׳.

*

ישבתי לבד בדירה שלי , שקט סובב אותי מכול עבר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אור עם אביה , מה שלא קרה לה אבל אביה צריכה אותה , די כאב לי , ריחמתי קצת על אביה שנקלעה למשהו שלא קשור אליה בכלל .
הבטתי על התקרה בייאוש , מנסה לחשוב על מה לעשות כדי לא לשקוע במחשבות כואבות מידי . הוצאתי את המסיבות של רמירז מהראש שלי, אני לא מתקרב לשמה יותר , יש לי את אור עכשיו.
הייתי הולך למסיבת האלה כדי להשיג זיון, ועכשיו אני לא צריך את כול השטויות האלה , יש לי את אור , היא היחידה שמעניינת אותי.
הדלקתי את הטלוויזיה ונאנחתי בשקט , מסלק את המחשבות מראשי , כי ברגע שאני מתחיל לחשוב על דברים אני פשוט שוקע בהם כמו בבוץ .
תוכנית טבע מטומטמת התחילה להתנגן על המסך אבל לא בהיתי בו בעניין , בהיתי במסך ולמרות אי רצוני מוחי הפליג למקומות אחרים .
לא הבנתי איך זה שעוד לא השתגעתי מכול מה שקורה , איך השפיות והדעת עוד לא נעלמו ממני כלא היו , כנראה שאור היא זאת שמונעת ממני את השיגעון הזה , היא העוגן שלי בתוך הים של המחשבות בו אני מפליג .
נאנחתי לתוך משענת הכורסה הכחולה מבד , ולמרות שעיני נעוצות וצופות בסרט תיעודי על נמרים בטלוויזיה בערוץ הטבע, מוחי היה במקום אחר לגמרי .