העט

רצתי בכול הקומות עם העט המטופש הזה בבניין המשרדים האפור רצתי מהר במדרגות ואחר כך בעטתי במעלית שתסע מהר יותר..ואז הגעתי לאמצע הלובי ועצרתי נשכבתי על הריצפה ובכיתי כי אני יודעת שאני לא יראה אותו שוב..ואז קמתי וצעקתי והתעצבתי וצעקתי למה החזקתי את העט הזה כול הזמן?!
ואז הוא הגיח מהפינה,כמו מלאך מכוסה בברדס לבן ונעליים קטנות וחמודות.. הוא נעמד לידי ושאל בלחש"אחות? למה את כועסת? את לא אוהבת אותי יותר? את לא מתגעגעת? למה את לא אוהבת אותי יותר?" התכופפתי ואליו ופשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות והתחלתי לבכות ולמרר בבכי במשך דקה,שנראתה כמו נצח..הוא הרים את ידו וניגב את הדמעות שלי ולחמש שוב:"למה את לא אוהבת אותי?"
עניתי לו בקול רועד:"למה אתה חושב ככה?" והוא ענה:"כי את לא אוהבת את העט.." עניתי:"ומה זה משנה?" הוא השפיל מבט ואמר:את אמרת בהלוויה שלי שכול דבר בעולם מזכיר לך אותי ואת אוהבת אותו.." התחלתי לבכות שוב..למשך דקה שנראתה כמו נצח ועניתי בקול עגום:"אני מצטערת כול כך..אני אוהבת עכשיו את העט הזה מאוד.." וחייכתי אליו..הוא חייך גם ואמר לי:"אחותי,תשמרי את העט הזה.."
הוא הסתכל למעלה ואמר בקול שקט ועצוב:"אני חייב ללכת..תבטיחי לי שתמיד תאהבי את העט הזה ולא תשכחי אותי.." "אני מבטיחה" עניתי "להיתראות" אמר ונעלם…
נשכבתי שוב והתחלתי לבכות..הסתכלתי למעלה ואמרתי:"להתראות".