ציפורן אדומה. פרק 27.

פרק 27:
חיכיתי לתשובה מצד האויב. הוא רק חייך לו קצת.
"אראה לך אותה, אבל אל תברחו לי בלי המטבעות." הוא אמר ומחא בכפיו. נכנסה לחדר עגלה כבולה בבת אדם. השיער בצבע חום כיסה את פנייה. הוא היה מבולגן ומתולתל. העור שלה היה ניראה מלוכלך ואפל.
"פלס?" שאלתי והתקרבתי אליה. היא הרימה את פניה. נרתעתי אחורנית.
המסקרה שלה ירדה מעיניה החומות, השפתיים שלה היו יבשות ובלחייה היו כתמים של אבק.
אך כשהיא ראתה אותי, היא העלתה חיוך קטן על הפנים. השיניים שלה היו צהובות מחוסר צחצוח.
היא לא יכלה לחבק אותי, או לגעת בי. ידיה היו כבולות לשרשראות. אני חיבקתי אותה. לא אכפת לי כמה היא הייתה מלוכלכת. חבל שלא יכלה לחבק אותי בחזרה.
"פלס… כמה התגעגעתי." אמרתי בצרידות.
"גם אני התגעגעתי אלייך.." היא השיבה.
"יש לי משהו להביא לך." אמרתי כשהשתחררנו מהחיבוק. הוצאתי מכיסי את הפלאפון שלה. "זה שלך?"חייכתי. פלס חייכה גם.
"אני לא מאמינה… איפה מצאת את זה?" היא אמרה, אך לא יכלה לקחת את זה. הכנסתי אותו לתוך כיסה במכנס.
"בלוס אנג'לס. מה הוא עשה שם?" שאלתי.
"אני.." היא התחילה להסביר, אך שומר הארמון השתיק אותה.
"איפה הכסף? קדימה."
"תשחרר אותה קודם." אמרתי.
"את לא במצב להגיד פה תנאים."
"אם אתה לא משחרר, תשכח מהכסף." אמרתי ולקחתי אותו לכיסי.
"אז את מעדיפה לראות אותה מתה? בסדר." הוא אמר ולקח סכין אחד חד וגדול. הוא קירב אותה לצווארה.
"כלומר.." התחלתי לומר. הוא הפנה את מבטו אליי. "קח." אמרתי בחוסר אונים. אך מה שהוא לא ידע, נתתי לו רק את חלק מהמטבעות. חבל שחוסר הידע הזה לקח רק חצי דקה.
"איפה שאר המטבעות?"
"נתתי לך הכול." שיקרתי.
"טוב." הוא אמר והזמין שני שומרים נוספים. השומרים האלה התחילו לקשור אותי לעמוד. ניסיתי להתאבק איתם, אבל ללא הצלחה. הם קשרו אותי לעמוד.
"איך אוכל לתת לך את השאר כשאני כבולה?" שאלתי.
"ידעתי שיש שאר. תביאי ואשחרר אותך."
"אני לא מאמינה למילה שלך יותר." סיננתי.
"טוב, אז תישארי פה." הוא אמר וישב בכס של זאוס, ממתין לתשובה. ידעתי שזה עומד לקחת נצח.
"לושס.. בבקשה, אל תסכני את עצמך בגללי. הוא ירעיב אותך." פלס אמרה באומללות.
"אני הייתי אמורה להמשיך לחפש אותך בלוס אנג'לס. וברחתי לבית שלי ברוב הפחדים שלי."
"אני סלחתי לך ממזמן על זה, רק תתני לו את הכסף."
"לא." אמרתי.
"כן. תעשי זאת בשבילי. אני ארגיש יותר רע אם אראה אותך כבולה מולי."
"טוב.." אמרתי בלית ברירה וקראתי לשומר. "קח את הכסף המטונף. רק תשחרר אותי."
"שמח שחזרת לעצמך. קדימה שומרים, תשחררו אותה." הוא אמר ושיחרר אותי מהחבל השורט."תביאי." הוא אמר והושיט את ידו למטבעות. מיששתי את המטבעות בכיסי, הוצאתי אותם. הייתי סנטימטר מלתת לו. נשמעה דפיקה בדלת. ישר הופנה מבטו של השומר אל הדלת.
נפתחה הדלת בעוצמה. אנג עמד בפתחה. הייתי בשוק. הכנסתי בסתר את המטבעות.
מיד אחריו נכנסה ניילה הזאבה. וסאקויה עם החרבות המשופדות.
"תשחרר את החברה שלי!" סאקויה צעקה כהתחלת קרב וקפצה על האיש. למרות שהוא ניראה רזה וחלש, הוא נלחם מעולה. הוא חסם כול שיפוד שניסתה לעשות סאקויה. אבל הוא לא יכל לעלות על אנג וניילה. שניהם קפצו עליו גם.
שומרים יצאו מהדלתות. זאת היה קרב רשמית. השומר החלש כבר התעלף מפציעות ובינתיים אני שחררתי את פלס. התחבקנו ואז המשכנו להילחם בשומרים.
היה ניראה שהשומרים משובטים. כולם היו נראים אותו דבר. כולם היו רזים וחלשים. אבל חזקים בקרב. כולם היו לבושי שחור. כשכולם נלחמו, אני הייתי בצד. ניסיתי לאזן את הכוחות שלי. אני יודעת שהיה אנוכי מצדי לא לבוא ולהלחם, אבל כל החברות שלי עצרו אותי מלעשות זאת.
ניסיתי לאזן את מה שקרה עם המגנט. שזה יקרה שוב, אבל לרעת השומרים.
עשיתי בעצם יוגה, כשמולי אנשים נלחמים אחד בשני. זה היה קשה.
חשבתי שאני בשדה פתוח וירוק, הולכת בחופשיות ושמחה מהחיים. קפצתי על הדשא הנקי והיפה, התייחסתי אליו כמו אל מיטה. יצאתי מזה. פקחתי את העיניים וראיתי את הקרב. ראיתי דמים נשפכים על הרצפה. זה שיגע אותי. שיגע אותי כל כך.
רצפת הבטון בהחלט הייתה קרה ולא כמו בחלום שלי. אבק נמצא באוויר, אנשים נלחמים.
הפסקתי לעשות יוגה והחלטתי שאני עושה מעשה. לא אכפת לי.
סאקויה כבר נמצאה על סף הנפילה. כבר היא הייתה תשושה ומלאה פצעים. ניילה נדחקה שוב ושוב מהשומרים. אנג התחיל להשתולל מכל הקריאות הנשמעות באוויר. פלס הייתה כבר על הרצפה בצד.
התפללתי חרישית לאלים, שיעזרו להם.
קמתי ממקומי והלכתי למקום הלחימה. ישר שומרים קפצו עליי בסכינים משופדים.
התחמקתי מכול ניסיון. אפילו הצלחתי לשמוט כמה חרבות מידיהם. החלטתי שאי אפשר כבר להמשיך יותר. יצאו כל שניה עוד שומרים ועוד שומרים. אי אפשר להילחם ככה. אנחנו לא ננצח לפחות 100 שומרים כשאנחנו בעצם שני זאבים ושלוש נערות. קראתי לכל חבריי. החלטתי שאנחנו מתחילים לסגת.
"לסגת!" צעקתי וברחנו מהמקום. כמובן שלפני סאקויה זרקה את כל החרבות שלה על כמה שומרים.
יצאנו מהארמון של זאוס חיים. בקושי. לפלס היו פצעים עמוקים, היא לא הייתה מסוגלת לזוז.
סאקויה יצאה מחויכת מהעניין שרצחה כמה שומרים. אותי זה די זעזע. אני לא מסוגלת לרצוח אף אחד.
ניילה חזרה לעצמה וישבה בספסל בעייפות. אנג, או מוסטאנג בשם ארוך, נרדם ישר על המקום.
רק אני נשארתי בלי פציעות. סאקויה נפצעה, אבל לא היה לה אכפת.
נשארנו בתחנת האוטובוס. מחכים למקס, שייקח אותנו מפה כבר.