לרקוד – פרק 29 (1D)

מומלץ לשמוע עם השיר –

https://www.youtube.com/watch?v=hPsD3c9Islg

זה חוזר לתחילת הפרק מנקודת המבט של אביה , אחרי הכוכבית לשל זאין .

הדמעות לא הפסיקו לזרום בשטף מעיני, מכתימות את בגדיי ומצעי מיטתי הכחולים והרכים . הוא עזב , פרש , בדיוק כמו שחשבתי מההתחלה .
והינה אני נותרתי לבדי במערכה בדיוק כמו שידעתי , החלום שלי התנפץ עלי בעוצמה כשזאין אמר את אותם המילים הפוגעות .
החלום שהתנפץ על גבי הותיר אותי פגועה מהשברים , מהזכוכיות ואני מדממת נפשית .
אין לי מספיק זמן לחפש בן זוג חדש להתחיל את הכול מהמתחלה , לא רק שאין זמן , אני לא רוצה לעשות את זה בלעדיי זאין .
הוא הותיר אותי כול כך פגועה ומצולקת נפשית , אותם המילים שלא עוזבות את ראשי לרגע קצר , אותם המילים האלה שניפצו את חלומי ואת לבי כאחד .
חשתי את כול הרגשות בעולם מסובבות איתי ועוטפות אותי , סוגרות עלי כמו חומת לבנים העשויה מבטון ואין לי כול כוח שהוא להתנגד , לשבור אותה ולפרוץ את הגבולות של החומה שנבנת ועוטפת אותי מסביב .
אני חייבת לדבר איתו, אני פשוט חייבת לסדר את כול הדברים נמאס לי כול כך מהדרמות שלא מפסיקות להגיע .
קמתי מהמיטה מביטה על המראה שעל דלת הארון , שובל של דמעות לחות על גבי לחיי , והדמעות לאיטן ממשיכות לזרום ונושרות על רצפת האריחים הקרה.
הסרתי מעלי את בגדי הבצפר שלבשתי בבוקר , בקושי זזתי כול תנועותיו היו מעוותות , לא היה לי כוח לכלום .
לבשתי על עצמי את הדבר הראשון שראיתי , טייץ שחור פשוט משכתי על רגליי לובשת אותו במהירות , את הסריג הראשון שראיתי בערמה , פסים עבים שחור לבן לרוחב , ולרגליי נעלתי את הנעליים הראשונות שמצאתי , מגפיים בצבע בז׳ שאור קנתה לי ביום הולדתי האחרון .
יצאתי איך שאני מהחדר , לא משקיעה בכלל בלבושי רק רוצה למהר לצאת מהבית שהתחיל לסגור לי מכול עבר .
הדירה הייתה ריקה , לא היו לי הרבה ניחושים איפה אור נמצאת , למעשה רק ניחוש אחד שאני בטוחה בו במילון אחוזים .
נייל.
לקחתי את מפתחות הרכב שלי , אפילו לא טורחת לחפש את הפלאפון שלי וממהרת לצאת מהבית .
ירדתי במדרגות במהירות ויוצאת מהבניין, מהרתי אל השרולט מאליבו-2008 שלי החונה בחנייה על הכביש .
נכנסתי אל הרכב במהירות מתניעה ולוחצת על הגז לעבר המקום היחידי שאני בטוחה שאני ימצא שמה את זאין.
אל תחנת הרכבת הישנה והנטושה .

*

ישבתי על הרציף משלשל את רגליי באוויר , כמו תמיד סיגריה לבנה תפוסה בין שפתיי ואני מעשן את החומר לראותיי, מתענג על תחושת הרוגע שעופפת אותי, אבל זה רק לרגע קצר ברגע שאני יזרוק את הבדל העולם יחזור לקרוס מעלי .
זאת הקופסה השלישית שלי רק מהבוקר.
אין לי מושג מה היא ההרגשה הזאת שעטפה אותי , לא יכלתי לתאר אותה במילים רק ידעתי שרע לי . וכואב כמו שלא כאב לי מעולם .
הכאב הכי גדול היה מנייל , איך שאכזבתי אותו והוא אפילו לא נתן לי לדבר , להסביר את עצמי בפניו .
הכאב הנלווה לזה ולא פחות משמעותי , מאביה , איך שהיא לא היססה לזרוק את כול האימונים שלנו לפח ברגע שהשותף שלה הזה חזר .
שקט השתלט עלי מכול פינה בתחנת הרכבת הישנה , זרקתי את בדל הסיגריה שבפי אל עבר מסילת הרכבת , מוציא את הקופסה ובא להדליק אחת חדשה.
הייתי יכול להישבע שאני שומע צעדים מעומעמים , עצרתי מלהדליק את הסיגריה הלבנה שבין ידי ופשוט דחפתי אותה לקופסה . המצית עדיין בין ידי ואני משחק איתה , תמיד שאני מבולבל אני משחק איתה , מדליק ומכבה שוב ושוב.
כמו שתיארתי לעצמי , מזווית עין ראיתי אותה מתיישבת לידי . שובל של דמעות יבשות על לחייה הסמוקות והשזופות .
זה שבר אותי , מרט את עצביי ופירק אותי לגורמים קטנים יותר שאי אפשר לחברם בחזרה .
״למה את פה?״ סיננתי מבעד לשיניי בכעס , עדיין הייתי כול על פגוע ממה שקרה היום , כול על שבור מכול מה שקורה לאחרונה.
״לא יכלתי להעביר את זה בשתיקה״ אומרת לי קולה נקטע לאחר רגע וקול יבבה נפלט מבעד לשפתייה בלי שהתכוונה .
רציתי לחבק אותה בחוזקה לאמץ אותה לחיקי ולהגיד לה שהכול בסדר , אבל משהו מנע ממני לעשות את זה , מנע ממני להגיד לה מה אני מרגיש .
״אני כול כך מצטערת״ נחנקה מרוב הדמעות , ממלמלת דברים שהפסקתי להקשיבה כבר במשפט הראשון .
״אביה…״ התחלתי לומר לה , אבל קולה שגווע לאיטו שרט את ליבי כול כך בחוזקה ופתח את הפצעים המדממים .
בלעתי את רוקי לאט , הגוש החונק את גרוני סירב להיעלם ובקושי הצלחתי לפתוח את פי ולדבר .
״אביה , אני מצטער״ המילים יצאו מפי לבדן , פוגעת בלב המטרה אליה כיוונתי, אל אביה .
היא הסתכלה עלי מופתעת והמומה כאחד, כנראה תכננה נאום שלם להריץ בפניי על מה שזה לא היה .
הרגשתי טיפת גשם זולגת מהמרומים ומרטיבה את ראשי , לא עוברים דקות ספורות וגשם זלעפות יורד מן השמים ושוטף את הכול , כולל אותי ואת אביה שאפילו לא טורחים לקום ממקומנו .
תפסתי אותה כמו שרציתי , מושך אותה לחיקי הרטוב .
״אני מצטער , אבל אני לא חושב שזה היה אמור לקרות״ אמרתי לה מסיים את המשפט שלי מאמץ אותה קרוב יותר לחיקי למרות מטרותיי הסותרות .
״על מה אתה מדבר , בבקשה זאין אל תעשה לי את זה קשה״ חושקת את שיינה והגשם היורד ממשיך לסחוף את הכול , אפילו את רגשותיי העזים .
״זאת הייתה טעות להתאהב״ אמרתי בקול שבור קם מהרציף מותיר אותה לבדה . מבט שבור על פנייה וליבי רק הלם בחוזקה . לא רציתי לעזבה , אבל המוח אמר משהו והלב משהו שונה לגמריי .
סיבבתי את עצמי בגבי אליה , לא יכול לראות את המבט הפגוע ואת הדמעות שעל לחייה מתערבות עם הגשם הסוחף.
שבתי על עקבותיי ממהר לברוח מתחנת הרכבת הישנה.