לרקוד – פרק 28 (1D)

מתחיל מנקודת המבט של אור , אחרי הכוכבית ממשיך משל נייל .

ישבתי על הספה בסלון , אני מוצאת את עצמי בכול פעם שאני מתיישבת על הכורסה באנחה כבדה מחשבות תוקפות אותי , נירות לעברי כאילו הייתי מטרה .
והחצים פוגעים בלב המטרה , גורמים לי לדמם נפשית ולהכתים את הכול באי הגיון אחד גדול של כתם דם .
שמעתי את הדלת הראשית של הדירה נפתחת בחריקה , ידעתי מיהי זאת שתכנס עכשיו לתוך הבית . לא יכלתי לגרום לעצמי לא להביט אל הדלת , מין אינסטינקט אנושי גם אם יודעים מי נכנס מביטים בכול זאת כדי לברר .
וכמו שידעתי היא פסעה מבעד מפתן הדלת פנימה , מבטה רדוף ושובל דמעות יבש על לחייה השזופות , זה שבר אותי כול כך לראות את החברה הכי טובה שלי, אותה האחת שגדלתי איתה מאז שאני זוכרת את עצמי , שהייתה שמה לצידי בכול דבר ונתנה כתף תומכת .
וזה הכה בי כמו ברק ביום בהיר . היא הייתה שמה כול הזמן הזה עבורי , כול הזמן היא הייתה שמה כדי לתת לי כתף תומכת לבכות עליה , הייתה היחידה שמעלה לי חיוך על הפנים כשאני שבורה.
וברוב טיפשותי כעסתי עליה , כאילו היא חלק גדול ממה שקרה לנייל , היא חלק מזה אבל לא בכוונתה .
זה זיעזעה אותי לגמרי , אף פעם לא ראיתי את אביה שבורה היא תמיד הייתה חזקה ומעולם לא הייתה צריכה כתף תומכת .
אבל עכשיו . אני רואה כמה שהיא שבורה, וזה לא רק ממה שקרה לאחרונה, שבורה כבר מלפני חודשים ארוכים , ואני לא שמה עבורה , לתת לה כתף תומכת לבכות עליה , לעלות לה חיוך על הפנים כשהיא שבורה , בדיוק כמו שהיה הייתה בשבילי .
ואני פשוט נטשתי אותה.
המשכתי לבהות בדלת מאוכזבת , פי פסוק מעט, גם אחרי שאביה נכנסה אל הדירה ונעלמה בחדרה הסגור .
חפנתי את פניי בין ידיי , נותנת לכמה דמעות להבליח מעיניי , סערת רגשות עוטפת אותי ואני לא יודעת באיזה צד לתמוך בכול מה שקורה מסביב .
בנייל השבור והמאוכזב .
בזאין שפגע בנייל ומצטער על כך .
או באביה שבגללה הכול קרה , לא באשמתה .
זה שיגע אותי כול כך , רציתי לקום ולרוץ לחדרה של אביה , לחבק אותה ולומר לה מילים מעודדות , לתת כתף תומכת בשבילה . אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעמידה , לא הצלחתי לגרום למילים להיפלט מבעד לשפתיי כדי לקרוא בשמה שתבוא אל הסלון הדירה הקטנה.
פשוט נאנחתי חזרה לתוך משענת הספה הרכה נותנת שוב לרגשות לסחוף אותי על גל לתוך אוקיינוס של מחשבות , שזרמו בראשי כמו מים.

*

זה שיגע אותי כול כך הבגידה שחשתי מצד זאין , זה פשוט הרס אותי מבפנים לאט לאט , אחרי כול השנים האלה שהצלחתי לבנות את החומה , לבנה על לבנה , החומה התמוטטה ומחצה אותי מתחת להריסות . והכאב לא מסרב להיעלם.
אני חייב הסחת דעת , לא משנה איזה , רק כדי להשכיח את הבגידה החזקה שחשתי מצד זאין .
הרמתי את הפלאפון שלי הזרוק לצידי על הספה , במשך שעות ארוכות לא נגעתי בו, במשך שעות ארוכות לא זזתי ממקומי, במשך שעות ארוכות שאני קפוא באותה תנוחה ורק המוח שלי עובד בזמן שכול גופי נודם .
התקשרתי אל אור , היא היחידה שאיכשהו אכפת לי ממנה אחרי הכול , הארי נעלם לא שמעתי ממנו כבר כמה ימים, מאז שאחותו ג׳מה החליקה במקלחת והיה צריך לקחת אותה לבית החולים .
אחרי כמה צפצופים מעומעמים מהבעד השני של הקו שמעתי את קולה השקט של אור עונה לשיחה .
-״הלו?״ ענתה לשיחה , קולה שקט כמו הדממה .
-״היי אור , רוצה לבוא אלי?״ שאלתי אותה מנסה לגייס לעצמי את הנימה הכי נינוחה , רגועה , ולא כאובה שהצלחתי לגייס , אבל אין ספק שכאב ואכזבה בהחלט נשמעו בקולי , לא היה לי חשק לכלום , לא לדבר , לא לנשום , לא לחיות.
״בטח . עשר דקות אני אצלך״ שמעתי אותה ממלמלת מהבעד השני של הקו והשיחה מתנתקת עוד לפני שאני עונה לה.
זרקתי את הפלאפון מכובה לצידי על הספה , אור תכף תבוא ואין לי כול מה לעשות במכשיר הזה .
נאנחתי לתוך ספה , מרגיש כול נשימה כבדה שלי היוצאת מחזי , אנחת עצבים ממלאת את חלל החדר בקול .

תקתוק עדין נשמע על הדלת מספר פעמים , קמתי מספת הבד הכחולה , סוף סוף מוזיז את גופי אחרי שעות שלא זזתי סנטימטר ורק נתתי למחשבות לסחוף אותי הלאה .
פתחתי את המנעול הדירה , פותח את הדלת הלבנה ונותן לה לפסוע מבעד למפתן , חיוך קל ומזויף על פנייה , זה שבר אותי לראות אותה מושפעת כול כך מדרמה שלא קשורה אליה בכלל .
היא נכנסה אל הדירה וסגרתי אחריה את הדלת נועל כול מנעול אפשרי , הסתובבתי אליה ושנינו התיישבנו על הספה . היא יפיפה כמו תמיד , שיערה החום שקצותיו בלונדינים היה סבוך בפקעת שתפסה בסיכה על קודקודה מבליט את תווי פניה החודרות , עיינה היו מאופרות באיילנר עדין , ושפתיה העבות היו צבועות באודם אדום בוהק , זה רק חיזק את ההרגשה שלי לתפוס אותה ולנשק אותה .
״איך אתה?״ סוף סוף היא מדברת ואני מנתק את עייני משפתיה העבות עובר להביט בעיניה היפות והחומות בהירות , ״בסדר״ אמרתי לא מאריך בתשובה רק מקרב אותה אלי וסוחף אותה לחיבוק חם שהייתי זקוק לו במשך שעות .
ידיה בעדינות נכרכו סביב צלעותיי , מניחה את ראשה על חזי החשוף והתסרוקת הסבוכה שעל ראשה נמעכה קלות .
המגע שלה איכשהו הצליח לשים את כול סערת הרגשות המשתוללת בתוכי על שקט, לא שמעתי כלום , רק הצלחתי להרגיש את המגע של אור בי .
לא יכלתי להתפאק עוד פשוט תפסתי את פניה העדינות מכניס אותה לתוך נשיקה חמה ומצמיד אותה אלי יותר .
הנשיקה לאט לאט התעמקה והפכה סוערת מרגע לרגע , משכתי אותה בתנופה אלי , רגליה מתעטפות סביב מותניי כשאני יושב על הספה , היא חייכה אל תוך הנשיקה , גורמת לי לחייך בתגובה ולפקוח את עייני .
״כול דבר שיעזור לך לשכוח״ אמרה לי פנייה רגועות ושלוות .
״את בטוחה?״ שאלתי המום , לא חשבתי שזה יקרה , אולי בעתיד הקרוב , אבל בהחלט לא חשבתי שזה יהיה היום .
היא פשוט משכה מעליה את הסריג הדק והבז׳ שלבשה נשארת בחזייה וחוזרת לנשק אותי .
ידיי טיילו על גבה החשוף , מחפשות אחר סוגר החזייה וכשאני מוצא אותו אני קם מהספה , תופס אותה על ידיי כשרגליה עדיין מלופפות סביב מותני ואני צועד אל חדר השינה שאנחנו עדיין מתנשקים .
את דלת החדר פתחתי בבעיטה , נכנס פנימה וסוגר אותה אחרינו בבעיטה . הולך אל עבר המיטה ומפיל את עצמינו עליה כשאני רוכן מעליה .
ידיי מצאו שוב את סוגר החזייה ופתחו אותו במהירות , משליך את החזייה הבהירה אל הרצפה ומעמיק יותר את הנשיקה שלנו .