חצאים- פרק 47

המשכתי להתנשם ולעמוד בהלם אל מול הבית של איתי. החיבוק של יובל לא הרגיע אותי, גם לא המבט האדיש של ברק. חשבתי וחשבתי על נועה, על מה שהיא עברה. חשבתי על ההודאה של איתי, על זה שהוא כן עשה את זה, חתיכת חרא קטן ומלוכלך שניסה להכחיש. פשוט חשבתי על עצמי באותה סיטואציה. הרגשתי שכל החולשה שהייתה לי עם השפעת חוזרת. הרגשתי את המצח שלי חם, את הידיים שלי רועדות, את הגרון שלי רוצה לצרוח אבל שאין לו את הכוח. יובל הרגיש את הרעידות שלי ועטף אותי עוד יותר בתוך החיבוק שלו. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. החזקתי מהר ביד שמאל של יובל מנסה להיאחז בו כדי לא ליפול. העיינים שלי נעצמו מהר, ניסיתי להסדיר את הנשימה. הרגשתי שאני כמעט נופלת, שאני רוצה ליפול, שאני פשוט רוצה להתרסק על המדרכה.
" קח אותי מפה " אמרתי ליובל בלחישה.
" בסדר " הוא אמר והכניס אותי בזהירות לאוטו, תומך בכל צעד שלי. ברק נכנס אחר כך למושב הקדמי, עדיין בלי מילים ויובל התחיל ליסוע. הוא נסע אל ביתו. פתחתי את הדלת והוא התקדם אליי ועזר לי לצאת. ניצוצות היו לי בעיניים, ניצוצות של התחלת בכי.
" אתה בא? " שאל יובל את ברק.
" אני אלך הביתה " הוא אמר בחיוך, " אני אדבר איתכם יותר מאוחר ". הוא ניגש אליי ונתן לי חיבוק גדול, הרגשתי כמה כואב לו בחיבוק הזה, שהוא או מרחם עלי או טיפה מרחם על עצמו ועל המצב שהוא נקלע אליו. במי הוא עכשיו יבחר- איתי או יובל?
" בואי " יובל אמר ועלינו במדרגות לכיוון הבית שלו. הוא פתח את הדלת והבית היה ריק. הוא אמר לי לשבת על הספה והוא הלך למטבח. הוא חזר עם כוס מים וביקש ממני לשתות. רציתי לשתות את כולה אבל במקום זה פשוט בשנייה לקחתי את הרגליים שלי וטסתי לשירותים. בשנייה התחלתי להקיא, אפילו לא הבנתי ממה. יובל בא אחריי והחזיק לי את השיער כדי שהוא לא יתלכלך, אני שונאת שרואים אותי במצבים כאלה. הרגשתי איך כל ההרגשות הנוראיות שהרגשתי שלושה ימים חוזרות אליי, כנראה שאותי תקפה השפעת של השבוע.
כשזה הסתיים קמתי ושתפתי את הפה ושתיתי קצת מים מהברז. הרגשתי רע, הרגשתי ממש חלשה. הסתכלתי על יובל שהסתכל עליי במבט דואג. הדמעות פרצו מעצמן. הוא חיבק אותי חזק ומחץ לי כל יכולת לנשום. רציתי להישאר חנוקה אצלו בתוך הידיים כי שם באמת הרגשתי מוגנת. הוא נתן לי קצת שתייה מתוקה אחרי שיצאנו מהשירותים כדי להעביר את הטעם של הקיא ועלינו לחדר שלו. נשכבתי על המיטה והדבר הראשון שעשיתי היה לעצום עינים. הוא נשכב מולי כשהוא שם את ידו על בטני. פקחתי את עיניי וראיתי את עיניו היפות, שמפחדות שקורה לי משהו, שדואגות לי יותר מכל דבר אחר.
" את עוד חולה.. " הוא נאנח, " לא הייתי צריך להוציא אותך היום מהבית ".
" זה כל כך לא אשמתך.. " נאנחתי, " תפסיק לקחת את זה עלייך. אני פשוט קצת חלשה אחרי כל השיחה עם איתי ".
" האידיוט הזה.. איך הוא מעז " הוא אמר והתחלתי לראות איך הוא מתחיל להתחמם מחדש.
" עזוב את זה.. " ביקשתי ממנו בקול חנוק, " אני פשוט דואגת לנועה.. ולא רק " נאנחתי.
" למי עוד? ".
" לך, למעמד שלך, לחברים שאולי תפסיד בגלל זה. זה הכל באשמתי.. אם לא הייתי חברה שלך זה לא היה מזיז לך ואני לא רוצה שתאבד הכל בגללי. אתה חשוב לי יותר מידי בגלל זה. אתה צריך את החברים שלך, אני לא רוצה שתאבד אותם ".
" אני לא רוצה חבר מניאק ושקרן. אני לא רוצה חבר שמנצל בנות ובטח לא אחד שמטריד אותן. אני צריך שיהיו מסביבי אנשים אמיתיים שאכפת לי מהם, לא כאלה מגניבים שחושבים את עצמם למשהו שהם בכלל לא. אני צריך אותך לא את איתי, בטח שלא את איתי ".
" זה יפגע בך.. יש לנו עוד שנה בבית הספר הזה, לפחות לך ".
" כל עוד נהיה ביחד למי זה מזיז? אני איתך וזה מה שחשוב, לא חשובים לי השאר. אני מעדיף להיות איתך כל הזמן, לסבול מהצקות שבמילא לא יזיזו לי, רק להיות איתך, להגן עלייך מכל אחד אחר ".
" המילים שלו.. הדבר שבה הוא תיאר את איך שהוא נגע בה.. אני הרגשתי כל כך רע " אמרתי וכמה דמעות המשיכו לרדת.
" אם רק הייתי שם הוא היה מפוצץ עכשיו.. אני כל כך מצטער ".
" אני אוהבת אותך " אמרתי לו בעיינים נוצצות.
" אני אוהב אותך.. ואני רוצה שהוא ישלם על מה שהוא עשה ".
" אני אהיה נועה ואגיד שאני לא רוצה דרמות ".
" אני לא מוכן שיפגעו בך ככה עלמה.. אני פשוט לא מוכן לשתוק על זה. אני אעשה כמה דרמה שאני צריך כדי להחזיר לך את הכבוד.. ".
" בבקשה לא " אמרתי והחזקתי בידיו, " אני מתחננת, אני לא צריכה מלחמות מיותרות. אני פשוט אקווה שזה לא יקרה שוב ונמשיך כאילו כלום לא קרה. הוא בטח ישנא אותנו או יגרום לחיים שלנו להראות קצת יותר חרא מעכשיו, אבל נעבור את זה.. אני רוצה פעם אחת להקשיב לנועה בקשר למה שהיא מבקשת, מאז ומתמיד פעלתי הפוך כי חשבתי שאני צודקת ".
" על תקיפות לא שותקים.. " הוא נאנח, " אבל לפחות לעכשיו אני מבטיח לשתוק. אני רוצה שיהיה לכם טוב, לך ולנועה, אני לא רוצה שתסבלו זה כל כך לא מגיע לכן. אני רוצה לשמור עליה כאילו היא אחותי הקטנה, אני באמת מרגיש שהיא כזו. אני אוהב אותה בתור אחות קטנה, היא מקסימה. ביום הזה שבאתי אלייך, ביום הראשון ללימודים שלך שהיה ארוך יותר משלי ובאתי אליכן הביתה ודיברתי איתה, היא כל כך חברותית ".
" היא מקסימה " אמרתי בחיוך, " בגלל זה העובדה שהיא נפגעה הורסת אותי ושוברת אותי ".
" היא חזקה.. " נאנח יובל, " חזקה יותר ממך בקטע הזה. היא שתקה כי היא בטח הייתה בשוק אבל היא חזקה כל כך, היא בעצמה אמרה לך לא לעשות דרמות ודמעה אחת כמעט ולא ראיתי בעיניים שלה. אם היא חזקה את צריכה להיות חזקה, היא זו שנפגעה והיא זו שמתמודדת עם זה. את חייבת להבין את זה, זה לטובתך ". אני השתעלתי ועדיין הרגשתי ממש רע. יובל קם רגע ולקח כוס מים שהוא הביא איתו מהשידה הרחוקה. הוא נתן לי ושתיתי את הכל בלגימה. קמתי למצב של ישיבה והתיישבתי משעינה את ראשי על אחורי המיטה של יובל. הוא עשה כמוני והסתכל עליי, העיינים שלו בוחנות את שלי.
" קשה לי " אמרתי לו, זה הדבר היחיד שהיה לי להגיד.
" אנחנו נעבור את זה " הוא הבטיח לי, לקח את ידי ונישק אותה.