לבד זה כול כך ביחד-הקדמה

״טולטול?טולטול קומי,בוקר!!!״
ניערתי טיפה את טל,שותפתי לחדר,היה אפשר לחשוב שלא נסתדר,הרי אני בת שש עשרה והיא בת שתיים עשרה…אבל אני מרגישה כאילו היא אחותי,החברה הכי טובה שלי,החברה היחידה שלי…
אבל ברור שהיא לא באמת אחותי,היא לא יכולה להיות.
בוקר עכשיו,השעה שבע וחצי,כעת מתחיל עוד יום טיפוסי בבית היתומים שלנו,שבו אני נמצאת שש עשרה שנים,מאז שהורי נטשו אותי בבית היולדות,לפני חצי שנה נתנו לי מכתב שהורי השאירו והורו לתת לי ברגע שאהיה מוכנה,הרוב שם זה שטויות של אנחנו אוהבים אותך,סליחה וכאלה אותי עניינה רק פסקה אחת:

אנחנו לא מסוגלים להשאיר אותך איתנו,תאמיני לנו,זה בכלל לא מעשה אנוכי,אנו לא מסוגלים שתהיהי חלק מחיינו כרגע,שיבוא הרגע המתאים נוכל לשוב להיות משפחה מאושרת
ושמך,דרך אגב,הוא מסמן את התקווה בעינינו,את השלווה,מה שאנו מקווים שבסופו של דבר יהיה בנינו
סקאי,ילדה שלנו
תמיד אוהבים אותך וחושבים אליך
אמא ואבא

הם נטשו אותי,לעולם לא נוכל להיות משפחה מאושרת…