דיימונז(שדים)- פרק 30

אור חודר לחדר דרך החלון. אני ממצמצת בניסיון להתרגל לאור. ומזיזה את יידי, מחפשת אחר החמימות של סאם. אבל הוא כבר לא שם. אני קמה ומסתכלת סביב. על שולחן קטן יש פתק ובגדים. אני נגשת לשם וקוראת את הפתק,׳הייתי צריך ללכת. יש לך כאן את הבגדים שאת צריכה. אני יבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה. סאם׳
אני מעבירה את מבטי אל הבגדים.אלו גופייה חומה פשוטה ומכנסיים שחורות. מלאות בכפתורים. אני מחליפה קודם כל בגדים תחתונים ואז לובשת את הגופייה. אחרי ניסיונות רבים אני מצליחה לשים עליי את המכנסיים שרק עכשיו שמתי לב כמה הם צמודים אבל הם נופלים לי כל הזמן. וזאת לא הבעיה היחידה. השנייה היא שאני לא מצליחה לסגור את כל הכפתורים בחלק העליון. אף פעם לא התלבשתי לבד. זאת העבודה של איה. לפתע דלת החדר נפתחת וסאם נכנס פנימה,״טוב את מוכנה?״, הוא לוחץ את ידיו
״אהה…די נתקעתי עם המכנסיים״, אני מחייכת אליו מובכת.
״מה?״, הוא מסתכל עליי המום.
ואז אני מסבירה לו. הוא מתכופף ומעלה אותם. גזרה גבוהה. ואז הוא מגיע אל הכפתורים ומכפתר לי אותם. אני מסתכלת על כל מקום חוץ מעליו. מובכת.
״אז עכשיו אפשר ללכת?״, הוא שואל
אני מהנהנת. אנחנו יוצאים ומתחילים להסתובב במחנה,״אז…״, הוא מנסה להתחיל שיחה,״איך את מתרשמת מהמחנה?״
אני מזיזה את כתפי בתנועת ׳לא יודעת׳.
״מה הקטע הזה שאת לא מדברת?״, הוא נעצר ומסתובב אליי
אני שוב עושה את התנועת כתפיים.
״אל תעשי לי את זה!״, הוא עוצר לי את תנועת הכתפיים,״אני מנסה לעזור לך!״
״אז אל תנסה!״, אני צועקת עליו,״הנה דיברתי! שמח?!״
הוא מסתכל עליי במבט ממושך,״בואי״, הוא לוקח את ידי ומושך אותי אחריו.
אני רוצה לשאול אותו לאן אנחנו הולכים אבל לקול שלי יש חיים משלו והוא לא נהנה לי. הוא נעצר בקרחת יער.
״את יודעת מה זה המקום הזה?״, הוא שואל אותי.
אני מנידה בראשי.
כשהייתי קטן, ההורים שלי״, אני שוב שומעת כאב בקולו,״ההורים שלי החליטו שהשיטה הזאת מסריחה. הם החליטו שיש רק שבט אחד שמותר לו לחיות. השבט שהצליח לחיות הכי הרבה זמן״
״השבט שלך״, אני אומרת בלחש
״כן, לייל. השבט שלי.״ הוא מסתובב אליי ואני רואה כאב עצום בעיניים שלו,״הם התחילו במסע הריגה. הם קראו לזה ׳מסע קודש׳ היחיד שהצליח לעצור אותם הוא סבא שלך״, אני מרגישה צביטה בלב,״כאן הוא הביס אותם״, הוא עוצר לרגע. כמו רואה את זה לנכד עיניו,״ההורים שלי הבינו שהמסע שלהם אבוד. הם החביאו אותי בעצים מסביב. הבקשה האחרונה שלהם ממני הייתה שאני יסיים את מה שהם התחילו. ואז סבא שלך הגיע. זה היה קרב קשה. הם היו גוססים כשלפתע הם התחילו לזהור. ממש קרן מהם אור לבן שסינוור אותי ואת סבא שלך ואז, הם פשוט נעלמו״, הוא עוצר ומסתובב חזרה אליי,״סבא שלך ניגש אליי ושאל אותי אם אני מתכוון להגשים את הבקשהשל הוריי. אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא חיבק אותי ולקח אותי תחת חסותו. כשהוא מת״, הוא מסתובב כששמעה מופיעה בפניו,״ידעתי שאני חייב לקיים את בקשתו האחרונה, לא את של הוריי, את שלו.״, הוא שוב מסתובב אליי ואני רואה בלי ספק שהוא בכה,״לשמור עלייך״
״זה בסדר״, אני שמה את ידי על ידו ומרימה את עיניי אל עיניו,״אתה עושה עבודה טובה.״
״את באמת חושבת ככה?״, הוא שואל ואני רואה בעיניים שלו ציפייה
״כן, ואני חושבת שתעשה עבודה יותר טובה אם תיקח אותי לשיעור״, אני מוחה לו את הדמעה האחרונה ומחייכת אליו.
״כן״, הוא מחייך חזרה,״זה יהיה רעיון טוב״
אנחנו הולכים חזרה אל הכפר. סאם משאיר אותו ליד דלת פלדה,״טוב, זה המקום. בהצלחה עם האימונים האלה המורה שלך מחכה בפנים״
״רגע לאן אתה הולך?״, אני צועקת אל דמותו המתרחקת
״גם לי יש אימונים״, הוא מסתובב ומחייך אליי תוך כדי ריצה.
אני נושמת עמוק ופותחת את הדלת. אבל שום דבר לא הכין אותי למי שמחכה לי שם. זאת קטרין.