מעשירה למשרתת – פרק 2

"אני רוצה להבהיר לך משהו קטן!" אמרה לי טליה.
"כן?" שאלתי.
"את לא מספיקה לאח שלי. הוא צריך טוב יותר!"
"אל תדאגי, אין לי רגשות אליו" עניתי,
ובליבי המשכתי:
"ואוליי כן? הרי אני מרגישה לידו כל כך שונה… קשה לי להחליט מה לאמר שאני לידו…"
"טוב מאוד!" קטעה טליה את מחשבותיי. היא ירדה במדרגות.
כאשר נעלמה מעיני, בכיתי.
מעולם לא הרגשתי דחויה כל כך.
ניקיתי לאט, משכתי את הזמן…
ואז, בדיוק שגמרתי, ראיתי מה השעה. התחלתי לעשות הכל מהר יותר.
גמרתי לנקות.
עליתי לחדרי, שבעליית הגג והוצאתי מהארון בגדים. לבשתי מכנס ג'ינס פשוט, שלושת רבעי ושמתי חולצה שחורה רפויה, עם הכתובת "love" באדום.
ירדתי למטה.

-מנקודת המבט של לולה-
ברגע ששרון עזבה התיישבתי ליד הנער. "איך קוראים לך?" שאלתי.
השתמשתי בקול העדין ביותר שלי. ניסיתי להשמע מושכת, התאהבתי בו איך שראיתי אותו.
יש לו שער חום עד הכתפיים בערך ועיניים חומות יפיפיות. ההפך מאחותו המעצבנת, טליה.
היא התנהגה אלינו בכזאת חנפנות! בקול כזה…
איייווו בקיצר.
"דן" הוא ענה.
הוא המשיך לבהות בתמונה הישנה של שירן, מיום הולדת ה-14 שלה.
היא לבשה אז שמלה תכולה בלי כתפיות עד הברך.
לשמלה הייתה חגורת מותן יפיפה.
וכל זה בתוספת כתר עדין, עם יהלום פלסטיק תכול באמצע, ונעליים תכולות עם עקב קטן.
השמלה הייתה שלי עכשיו.
וגם כל מה שליווה אותה באותו אירוע.
השער שלה היה אז חלק וחום, לא מבולגן כמו עכשיו.
היא הייתה עסוקה בעבודות הבית.
אמא שלי סיפרה שבגלל שזה הבית שלה היא לוקחת על עצמה את עבודות הבית ומשרתת אותנו.
אבל אני חושבת שהיא לא צריכה.
אבל זה חוסך כסף וקנים לי יותר, אז מה אכפת לי?
"מי זאת?" שאל. הקול שלו היה טיפה צרוד, אבל בשבילי זה היה כמו שירת המלאכים.
"שרון, אחותינו המשרתת" עניתי.
"היא אוהבת את עבודות הבית ולכן הזניחה את עצמה מאז מות אביה, והתמסרה אל עבודות הבית"
הוסיפה סתיו, אחותי התאומה.
אנחנו תאומות זהות כמעט לגמרי.
שתינו בעלות שער בלודיני ארוך, עד הישבן בערך, עם קצוות סגול שהולך ונהיה בהיר יותר ככל שהוא קרוב יותר לקצה השער. לשתינו יש עיניים כחולות-אפורות, שפתיים עבות ואף קטן. ההבדל היחיד הוא שלי יש צמיד שעווה שאני לא מורידה אף פעם, כדי שיבדילו. יש לי המון ואני מתאימה ללבוש.
"אה" ענה דן לסיפור שלנו.
ואז שרון הופיעה. היא לבשה את החולצה הרפויה השחורה ואת הג'ינ שלושת רבעי הישן. היא לובשת אותם פעם בשבוע! זה נוראי! פעם הבאה אני ילביש אותה.
"אמא עומדת להגיע!, היא קראה. נעלי הבובה החומות שלה טיפפו על הריצפה.
"אז אני מניח שאני אלך" אמר דן.
"לא!" קראתי חלושות, אבל הוא שמע.
"אל תדאגי,אני יבוא גם מחר,עם אבא שלי. ביי"
הוא פנה לכיוון הדלת ו…