לרקוד – פרק 26 (1D)

זה חוזר לנקודות המבט הרגילות –
מתחיל משל אביה ואחרי הכוכבית של זאין .

לא יכלתי להירדם כול הלילה , לא יכולתי לשכוח את המבט הכואב והשבור של נייל בסטודיו , לא הצלחתי להשכיח ממחשבותיי את המבט הקשה והכול כך מתחרט של זאין כשנייל ראה אותנו .
׳לעזאזל׳ נאנחתי בחדר החשוך כשאני שוכבת על המיטה מכוסה ורוח פרצים קרה נושבת מהחלון הפתוח שבחדרי ומעיפה את הוילון בפראות .
הדבר היחידי ששיגע לי את הראש במשך שעות זה – איך לעזאזל זה קשור אלי ?
כשנכנסתי לדירה מקודם יותר ראיתי את אור ונייל יושבים בסלון פניו של נייל שבורים והרגע שהוא רואה אותי גופו הגבוה והשרירי מתקשח כמו פסל קפוא.
נשמתי עמוקות עוצרת את הדמעות הלא מוסברות שרוצות לברוח מעייני ולזרום על לחיי בשטף – עוד דרמה נוספת לכול חיי המלודרמטים שהם כבר .
עצמתי את עייני בעדינות בציפייה שהעייפות סוף סוף תכריע עלי ואני ארדם לשינה עמוקה ככול שלא תיהיה , רק כדי להפסיק לחשוב ממה שקרה היום גם אם זה רק ללילה הקצר .
אבל זה לא קרה , ציפיותיי לשינה ירדו לטימיון ולא הצלחתי לעצום עין אחת במשך שעות ארוכות ומפרכות של מחשבות וכאבים שעופפים אותי מכול עבר .
הרמתי את הפלאפון שלי מעל שידת הלילה , מחליקה על המסך ׳לביטול הנעילה׳ ותמונת מסך הבית נגלת לפניי שלי ושל אור מלפני כמה חודשים בהם עבדנו בבית הקפה ואחת המלצריות שעזבה התחילה לצלם את כולם למזכרת שלא תשכח .
החלקתי את האצבע הצידה , בודקת אם יש לי הודעות כולשהם , שיחות שלא נענו- ובתוך תוכי רציתי שזאין ישלח לי הודעה או יתקשר .
ראיתי עיגול קטן ואדום ליד תקיית ההודעות המסמל על הודעה שלא נקראה.
לחצתי על תקיית ההודעות מתפללת בתוך תוכי שההודעה תיהיה מזאין .

-אנדרו – התקבלה בשעה 21:08 –
• אביה חדשות טובות , זה רק סדק קטן והוא נרפא , מחר אני חוזר לאימונים :)•

באותו הרגע שעיני עברו על המילים המרצדות לבי התנפץ בעוצמה אדירה שזעזעה את כול גופי העייף .
׳אנדרו חוזר׳ המחשבה עברה במוחי , ידיי התחילו לרעוד אוטומטית והפלאפון מחליק מידי ונופל לצידי על המיטת-וחצי החמה שעליה שכבתי מכוסה בשמיכות עבות .
רוח הפרצים התחלשה לאיטה עד שהוילון המשתולל נח חזרה במקומו בלי לזוז . הרגיש לי כאילו הכול נדם לרגע קל וארוך . הרעשים , הרוח הנושבת , מחשבותיי , ליבי הדפוק , אפילו השקט נדם לרגע – כמה שזה לא נשמע הגיוני.

*

הסתובבתי בתוך העיר ניו יורק הגדולה במעגלים עם הרכב , נוסע ברחובות שוב ושוב בלי כיוון או יעד , פשוט נוסע לאן שאני מסובב את ההגה השחור מעור .
המוזיקה עוד שנייה עלולה לפוצץ את אוזניי מרוב העוצמה , אבל זה לא היה לי אכפת , גם עם המוזיקה הרועשת כול כל הרגיש לי כול כך , כואב , שקט , גרוע מכול בחינה שהיא .
פניו המאוכזבות של נייל מהיום בסטודיו לא הצליחו לצאת מהמחשבות שלי , ההרגשה הזאת ששחכתי מהמשחק והברזתי לו אוכלת אותי מבפנים חתיכה אחרי חתיכה ומשאירה אותי כאוב ומדמם נפשית .
לא הצלחתי לעקל את העניין הזה , את ההרגשה המציקה שלא הניחה לי ולו לרגע קל, איך איכזבתי את נייל כול כך עד עמקי נשמתו , ונישמתי .
ואביה , שנקלעה למצב המתוסבך הזה בלי שהתכוונה לכך מההתחלה .
אני מכיר את נייל כול כך הרבה שנים , מאז שהיינו בני 10 , ועכשיו אנחנו בני 20. עשר שנים שאנחנו מכירים אחד את השני , עשר שנים שמעולם לא רבנו וגם אם רבנו השלמנו מיד אחר כך .
ועכשיו , הלהשלים ניראה כול כך רחוק מאיתנו .
הוא מאוכזב וכועס עלי כול כך שהברזתי מהמשחק שהיה יכול לשנות את החיים שלו לטובה , ואני הברזתי כדי לרקוד .
אחרי עשר שנים ארוכות שבהם בנינו קשר מסובך כול כך של אמון וחברות טובה , שנים על גבי שנים שלא בגדתי אפילו פעם אחת באמונו .
ועכשיו זה ניראה כאילו העולם עלול להתמוטט עלי , ואף אחד לא יהיה שמה לחלץ אותי מההריסות השבורות שהתרסקו על גבי .
המשכתי לנסוע , פונה פניה אחרי פניה, עוצר ברמזורים אדומים ונוסע לפי התמרורים בפעם הראשונה שבחיי נוסע לפי החוק .
והמוזיקה ממשיכה לבקוע בקול רם מהרמקולים המשוכללים שבתוך תא המטען , המוזיקה הרועשת מחרישה את אוזניי אבל עדיין , באיזה שהיא צורה מזוכיסטית – הצלחתי לשמוע רק שקט .

חניתי בחנייה מתחת לבניין בו נייל גר , מכבה את המוזיקה המרעישה כול כך באוזניי ושקט מוזר משתלט עלי בשנייה שהשירים הפסיקו לפעום ברמקולים בתא המטען .
אין לי מושג מההתחלה מה גרם לי ללחוץ על הגז ולסובב את ההגה לכיוון הבניין בו נייל גר .
רציתי לפתוח את הדלת הרכב , לעלות במדרגות בדרך המוכרת להחריד לקומה השלישית , ולדפוק על דלת דירתו הקטנה בה הוא גר לבדו .
אני זוכר את הימים שהייתי רב עם אבא שלי שנפטר ובורח , בורח אל הדירה של נייל והיה לי קורת גג לישון בה עד שהייתי משלים עם אבא שלי ואימי הייתה מכריחה אותי לחזור הביתה .
נייל גר בדירה לבד מאז כבר שנים , הוא רב עם ההורים שלו והם שמחו להיפטר ממנו מהבית והשכירו לו דירה . הם מממנים את כול החשבונות והתשלומים, המשפחה שלו יחסית לשלי ושל הארי עשירה ובעלת כסף רב , ככה שהכסף לא היווה בשבילו בעיה .
אבל נייל אוהב להרוויח בעצמו את הכסף, כול דבר שהוא משיג הוא רוצה להשיג בכוחות עצמו , בזיעה ובעצבים הוא ישיג את מבוקשו , ככה נייל תמיד היה עקשן ודבק במטרותיו .
כמו ההרגל של נייל המעביר יד בשיערו הבלונדיני הבהיר יש לי הרגל משל עצמי.
פותח את קופסת הסיגריות ושולף סיגריה לבנה , תוקע אותה בין שפתיי ומדליק את המצית כשהלהבה שורפת נפלטת ממנה, את האש אני מצמיד אל הקצה ומדליק אותה שואף את החומר המסוכן אל ראותיי ונושף מיד החוצה את העשן הלבן והסמיך .
זה תמיד מרגיע אותי , תמיד איכשהו משכיח את כול הכאבים , הצרות , הבעיות , העצבים שבחיי החסרי ערך .
פתחתי מעט את החלון של הרכב נותן לריח ולעשן לברוח החוצה .
עדיין נמצאתי בחנייה מתחת לבניין של נייל , יודע שאני לא יצליח להביא את עצמי לצאת מהרכב היוקרתי וללכת לביתו.
וזה לא בגלל אגו , כמה שהאגו הגברי שלי נפוח זה בכלל לא בגלל האגו , זה בגלל האומץ והפחד , אין לי את האומץ לקום ולעשות את זה , והכי מפחד ממה שהולך לקרות .
הסיגריה המשכרת נגמרה , הרוגע שעפף אותי נעלם כלא היה , הכאבים , הצרות , הבעיות , והעצבים חזרו והיכו בי בחוזקה.
נכנסתי להילוך אחורי יוצא מהחנייה ועולה על כביש האספלט השחור , מדליק שוב את המוזיקה שעוד שנייה עלולה לפוצץ את עור התוף שלי מרוב עוצמה ונסעתי שוב ברחובות ניו יורק , בלי יעד ובלי מטרה .