סיפור אהבה צבאי-פרק 7

נכנסתי לחדר אוכל שהיה מלא בריחות מגעילים אם יורשה לי לומר, היה שם ריח של מלפפון חמוץ מעורבב עם פלוץ של אחי הגדול, תום, הוא תמיד היה מצליח להגעיל אותי עם הפלוצים שלו.. אייכס
לא היו שם הרבה אנשים, רק כמה בנות שאני לא מכירה וכמה בנים, ניגשתי לבופה ולקחתי לעצמי סלט ומים, אין לנו ארוחות גורמה בדיוק.
התיישבתי לבד, זה היה קצת מביך, הרגשתי שאני חוזרת קצת לתיכון.. לתקופה שכולם ישבו בקפיטרייה ביחד בקבוצות, ורק אני ישבתי לבד, רק לפעמים הייתה מתיישבת לידי עוד ילדה מסכנה.

*************

היום זה יחסית יום חופשי, אין הרבה עבודות ומסדרים, יש אחד גדול אחר-הצהריים ואז כולם עולים לאוטובוסים לבתים, המסדר הגדול הזה בדיוק הסתיים, שם פגשתי את נינה ולילי יושבות יחד משועממות,
"מה קורה?" שאלתי
"אהה… ככה ככה, אני ממש לא מרגישה טוב.." ענתה נינה
"התעוררנו מאוחר וחטפנו על הראש, אנחנו צריכות להישאר לסופ"ש ולעשות תורנויות מטבח.." אמרה לילי בעצב שהיה גלוי בהחלט.
התיישבתי לידן ושלושתינו בהינו בחיילים ובחיילות שהולכים ונכנסים לבסיס, חלקם הולכים לאוטובוסים, חלקם נוסעים במונית.. וגם דניאל עמד שם, אבל לא הייתה לו מזוודה ולא היה נראה שיש לו איזשהן כוונות לצאת מהבסיס, הוא לא הולך הביתה? זה מוזר.. אבל אני לא הולכת לשאול אותו את זה, לא שאכפת לי.
"טיפאני!! יש לך שיחה" צעקה לי איזו בחורה שרירית, לא הכרתי אותה אבל לדעתי קוראים לה נילה..
קמתי והלכתי לטלפון, "הלו?" אמרתי
"טיפאני מתוקה? זאת את?" שמעתי את הקול החם של אמא שלי מעבר לקו, הקול הזה שכל כך התגעגעתי אליו במשך כל השבוע.
"אמא?" עניתי לה בקול רועד,
"אוי טיפאני אני לא רוצה להלחיץ אותך ואני בטוחה ש.. את חייבת להבין.." שמעתי אותה, הטון שבו דיברה לא היה רגוע, זה לא דבר שאופייני לאמא שלי.. היא תמיד רגועה ושלווה, "אמא מה קרה? תגידי, הכל בסדר?"
"לא"
"מ.. מה קרה?"
"טיפאני אנחנו הולכות לחדר.." שמעתי את לילי ונינה צועקות לי, אבל לא עניתי להן,
"אח שלך לקח את הרכב כדי לנסוע לחברה שלו, אבל הוא.. איבד שליטה על ההגה ו.." אמא שלי התחילה לבכות.. "רציתי לשאול אם תוכלי להגיע לבית-חולים? למאיר.."
"ב..בטח, אני אגיע מהר" אמרתי וניתקתי, ניסיתי להישמע חזקה בשביל אמא שלי, ידעתי שקשה לה, אבל ברגע שניתקתי את הטלפון, התחלתי לבכות.. לא תום, רק לא תום!!